מדודו גבע ועד לואיס בונואל: מקורות ההשראה של המלחין ראובן סרוסי

יצירותיו של המלחין ראובן סרוסי נכללות באלבום חדש של אנסמבל מיתר. "נוצר סוג של קשר אינטימי והבנה שיש בין מלחין לגוף שמבצע אותו באופן די קבוע", הוא מספר על החיבור לאנסמבל

אמיר מנדל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אמיר מנדל

אנסמבל מיתר פתח בחודש שעבר את העונה באולם הקונסרבטוריון בתל אביב והמשיך לסדרת קונצרטים בקנדה. הקונצרט ציין את השקתם של שני אלבומים, האחד מיצירות מלחין הבית של האנסמבל, פיליפ לה רו. האחר, שיצא בחברת NEOS הגרמנית, כולל חמש יצירות של המלחין הישראלי ראובן סרוסי ("ראובן סרוסי: מוזיקה קאמרית"). מאז ההשקה, האזנתי לו פעמים רבות. הוא לא אלבום רטרוספקטיבי, בוודאי לא במתכוון, והיצירות בו נבחרו בעיקר מפני שחברי האנסמבל אוהבים ומרבים לנגן אותן. עם זאת, מעניינת ההאזנה ליצירות שנכתבו בין 1990 ל–2013. היצירות המאוחרות יותר כתובות בשפה מורכבת תוך שימוש רבגוני בכלים, ומרחיבות את עולם הסאונד לטריטוריות אישיות ומקוריות יותר מהיצירות המוקדמות. עם זאת, יש קו משותף שמאחד את כולן, ונוגע ליחסים בין הגוונים, המקצבים, ובעיקר ליחס המרחבי בין הצלילים, שמזכיר במקצת את עולם הצליל של המלחין הצרפתי אדגר וארז (1883–1965).

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ