העל־טבעית, המטלטלת וזו שמניעה צונאמי רגשי: חמש האופרות האהובות עלי ביותר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הכתרתה של פופאה
מתוך ביצוע לאופרה "הכתרתה של פופאה" באקדמיה למוזיקה ומחול בירושליםצילום: יונתן דרור
אמיר מנדל
אמיר מנדל

האופרה הישראלית מציגה בימים אלה את האופרה "חלום ליל קיץ" מאת בנג'מין בריטן בהפקה מקורית ורעננה. המנצח, דניאל כהן, הזכיר בשבוע שעבר בראיון ל"הארץ" כמה מהאופרות האהובות עליו ביותר, בהן "ווצק" של ברג ו"דון ג'ובאני" מאת מוצרט, וגרם לי לחשוב אילו אופרות אני מעדיף.

בין הז'אנרים בעולם המוזיקה הקלאסית, מתמקמת האופרה בפינה מיוחדת. יש לה חסידים שייסעו לסוף העולם כדי להגיע להפקה כזו או אחרת, ויש כאלה — אפילו בין חובבי המוזיקה הקלאסית — שנרתעים ממנה. היא נתפסת כמדיום מלאכותי ומצועצע במיוחד, עם סיפורים מופרכים שמסופרים בדרך מוזרה: לא רק בשירה, אלא שירה מסוגננת שאינה דומה לשום דרך שבה בני אדם מתקשרים. אחת מחברותיי שאלה פעם בפשטות: "למה הם צועקים כל הזמן?" וחבר אחר העיר: "נראה שהם מביעים המון רגש, מוחצן ומופרז, במחוות גדולות מאוד, אבל אין לי מושג על מה הם מדברים". נוסף על אלה, ספג הז'אנר שהיה במקורו כמעט עממי, דימוי של תרבות אליטיסטית ויקרה, שאינה נגישה לרוב הציבור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ