אוונגרד זו רק ההתחלה - מוזיקה קלאסית - הארץ

אוונגרד זו רק ההתחלה

האלבום "החשכה" של היינץ הוליגר, שנודע כאבובן הגדול של זמנו, מגלה את עולמו המרתק

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעם בן זאב

"במוסיקה, אני תמיד מנסה ללכת על הקצה, למתוח את הגבולות - זו מהות קשרי אתה". באלבום היפה הזה של המלחין השווייצי היינץ הוליגר משתקפת ההצהרה הזאת שלו - יותר גילוי לב מאשר קריאת תיגר - במלואה.

הוליגר, יליד 1939, פחות מוכר כמלחין בקרב מי שאינם חובבי מוסיקה חדישה. הוא נודע בעולם לפני כמה עשורים כאבובן הגדול של זמנו: ליגטי, הנצה, בריו, אליוט קרטר, לוטוסלבסקי, שטוקהאוזן - כל הגדולים במלחיני האוונגרד הלחינו במיוחד בשבילו; וזאת לא רק בזכות יכולתו הביצועית הפנומנלית אלא גם - כפי שמשתקף בקריירה השנייה שלו כמלחין - בשל ההבנה העמוקה שלו בסגנונות החדישים. בני מזל עוד הספיקו לשמוע אותו בישראל, בסדרת המוסיקה החדישה שערך בוריס ברמן לפני כ-30 שנה.

"אטיודים של טורונטו", ארבעה קטעים ממחזור יצירות כליות, פותחים את האלבום הזה ומגלים את עולמו המרתק של הוליגר. זוהי מוסיקה המבטאת מקוריות ושפת ביטוי ייחודית. הוליגר אכן הלחין כאן תרגילים, אטיודים, כמו שכותבים לפסנתר - כל אחד מטפל בהיבט מוסיקלי משלו, במרכיב טכני או סגנוני מסוים. הוא עוסק בהם במונוטוניות, תנועה מתמדת, הרמוניה וקנון; והתגלמותם של נושאים פשוטים אלה באנסמבל שלו ובניצוחו נפרשת בצבעוניות חוגגת.

הרוח היא רוח האוונגרד: חריפות, צורמניות, חוסר עקביות; וגם ריתמיות וחופש שמדברים ישר ללב, בצירופי צלילים משגעים של חליל, כינור, מרימבה וקלרינט, המשעשעים ולוחשים ומחוללים כמו באלתור מתוחכם.

ההמשך הוא הפתעה מוחלטת, נדירה על גבי אלבומי שמע: לפני מחזור השירים לסופרן ואנסמבל שהלחין, הוליגר מפנה מקום לדקלום של טקסט השירים. והטקסט הזה, זר ומוזר, מסתורי, אפל, נאמר בשפה הגרמנית הוואלזית (Walserdeutch), שהיא דיאלקט כמעט נכחד המדובר עדיין רק בחלקים הרריים בשווייץ, וכן בליכטנשטיין, איטליה ואוסטריה.

המשוררת אנה מריה באכר מדקלמת את עשרת השירים, כל אחד נמשך פחות מדקה, בתערובת משכרת שנשמעת כגרמנית. אפשר לזהות מלים רבות בטקסט, או לדמות שמזהים, ולשמוע גם שוודית ובצורה מוזרה פולנית. אחר כך מושר מחזור השירים תחת השם "פוניגה". השירים אינם מתורגמים ולכן מתכוונים להיקלט בדיוק באזור הדמדומים המתעתע שבין חוויית הפונולוגיה של המלים, ההברות והעיצורים להבנה הסמנטית שלהן.

"החורף", "לילה ארוך", "המוות", "הטיסה האחרונה" - כאלה שמותיהם; ואף שהצטברות השירים יש בה מן הכישוף, זה החלק החלש יותר של האלבום. נדמה שהוליגר איבד משהו מהמקוריות שלו כאן. התזמור מרתק כמו בקטעים הכליים בהתחלה, עם נשיפות מלאות אוויר בחליל והקשות על מיתרי הגיטרה; ואינטרלודים כליים בלבד מזכירים באיזה דמיון אינסטרומנטלי נהדר הוא ניחן. אבל הקו הקולי, בביצוע הזמרת סילביה נופר, לא משכנע.

הוליגר כתב בכל סוגי המדיה - מוסיקה סימפונית, אופרות, מוסיקה קאמרית, ובכל אלה חתר כדבריו אל גבולות הסגנון והביטוי; כולל - כמו כאן - דקלומים מאת משוררים, מהם אמנים שנמצאים בשולי החיים. גאורג טראקל, נלי זק"ש, משוררים אלמוניים בני זמננו, משוררים של דיאלקטים נשכחים, יצירות תזמורתיות שהן ביוגרפיות של אמנים - אלה השמות שאפשר למצוא בהקלטותיו ואלה החומרים שלו; וחברת ECM הנאמנה לו מוציאה את יצירותיו באלבומים רבים.

"אינדוכלן" (החשכה), שיר של אלברט שטרייך, מדוקלם אף הוא מפי המשורר עצמו - כאן בדיאלקט אחר שהוא זן לשוני נשכח בסכנת הכחדה, של מחוז ברינץ בשווייץ (Brienz). שיר זה, כמו מחזור השירים שהלחין הוליגר למלותיו, מציג פיוז'ן עוצר נשימה בין קול האדם לצליליה של קרן יער טבעית (בלי מנענעים). הקונטרה-טנור קאי וסל שר גם בקול הדיבור שלו, בס, מה שנותן צבע מיוחד ליצירה. זו נעה מהגבהים למעמקים בקצוות של מנעד הקול הגברי, והקרן ממזגת ביניהם ומתיכה אותם בדרכו הרדיקלית של הוליגר לצבע-צליל שכמוהו לא נשמע.

"מאמוניה", לנקשן וחמישה כלים, משלימה את הדיסק הזה במפגן וירטואוזי, כשם שהתחיל. *

היינץ הוליגר: "החשכה" (Induuchlen), יצירות לשירה, נגינה ודקלום, 2201 ECM. הפצה: התו השמיני. 2011

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ