במקום שעת ריכוז, הילדים מקשיבים לקונצרט

כשהחל דן שגיב לנהל קונסרבטוריון, הוא ראה בכך הזדמנות להביא קונצרטים אל גני הילדים. הפרויקט מחתרתי נהפך בסוף לתוכנית דגל של העירייה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעם בן זאב

מתישהו בשנות ה-70 הוצאה המוסיקה ממעגל לימודי החובה במערכת החינוך. בקרבנו עוד חיים אנשים שזוכרים את המורה למוסיקה בגן, את מקהלת בית הספר, את שיעורי המוסיקה השבועיים. לא לכולם הזיכרונות האלה נעימים: שיעור מוסיקה היה לעתים גם חלק מאינדוקטרינציה וכלי אידיאולוגי, ושיטות הוראה מיושנות הפכו לעתים את השיעורים למעיקים. אבל ההסכמה בקרב כל העוסקים בחינוך, בכל תחומי הדעת, היא גורפת: ללימודי המוסיקה בגיל צעיר השפעה כבירה על ההתפתחות הנפשית, האינטלקטואלית, הרגשית והפסיכו-מוטורית של בני האדם, ויש להם תרומה משמעותית לשיפור האקלים החברתי במוסדות הלימוד, בקרב לומדים ומלמדים כאחד.

אבל הניסיון הזה, וגם תוצאות המחקרים, לא מקרבים את החזרת המוסיקה ללימודי הליבה בישראל. לכן הפתיע הביקור במרומי הכרמל, ב"גן תמר", בשבוע שעבר: הגן, חלק ממערך החינוך המיוחד בחיפה, משקיף על הים התיכון, ובשעת בוקר חמימה כל הילדים התרכזו בחדר המרכזי שלו, ונתלתה באוויר דממה דרוכה. כשהם מסודרים בחצי גורן ישבו הילדים על כיסאותיהם הקטנטנים ותלו עיניים פעורות לרווחה במחזה הלא ייאמן שהתחולל מולם: רביעיית כלי קשת ישבה וניגנה שם מוצרט, ממלאת את חלל החדר המואר בצלילים יפהפיים, ולא פחות חשוב - מציגה לילדים פלא אחר פלא: כינור, עוד כינור, ויולה, וצ'לו שוודאי נראה להם ענק. כלים יפהפיים מעץ שמפיקים קולות שמימיים.

הופעה ב"גן תמר" לחינוך מיוחד בחיפה. חיבור ישיר צילום: דודו בכר

כמה ימים קודם לכן, ברחובות הקטנים של שכונת חליסה בעיר התחתית, על שפת הים בגני הילדים הצנועים של שכונת בת גלים, ובלב שכונת הדר הסואנת - חזר הקונצרט הקטן על עצמו לעיניהם המשתאות של הילדים: מוצרט, "הפנתר הוורוד" של הנרי מנציני, הצ'רדש הדוהר של מונטי, סולו הכינור הרגשני מ"שחרזדה" של רימסקי-קורסקוב, בנגינת קשת ובפריטת פיציקטו, בפיאנו ובפורטה, כישפו את הילדים ומסמרו אותם למושביהם. ובין האורחים שצפו בקונצרט הקטן הזה, מתמוגג גם הוא מהמוסיקה - ובעיקר מתגובות הילדים שאחת מהן קראה פתאום בקול גבוה צייצני "אני אוהבת את הקונצרט הזה!" - אבל גם פוקח עין אחראית על הנעשה סביבו, נצפה בחור צעיר, בשנות ה-30 המוקדמות לחייו: דן שגיב, הרוח החיה והמנוע מאחורי מפעל המוסיקה בגנים.

קיוו למאה איש

"לפני חמש שנים לא היה כאן דבר", אומר שגיב, "היתה שממה בעיר חיפה בכל מה שקשור לחינוך המוסיקלי לגיל הרך. היו מורות לריתמוסיקה בחלק קטן מהגנים - וזהו. ושום התערבות מלמעלה, שום תכנון פדגוגי". שגיב שימש באותה עת כמרכז המגמה למוסיקה בחטיבת הביניים "רעות" בעיר, ובהמשך מונה גם למנהל מרכז המוסיקה העירוני "יובל" - קונסרבטוריון בו לומדים מאות תלמידים, ופועלים אנסמבלים ותזמורות: "יזמתי פרויקט הוראה לגיל הרך, ובשנה הראשונה הוא היה מחתרתי: הבאנו הרכבי נוער ממרכז יובל לגני הילדים אחרי שאספתי את המורות והעברתי להן השתלמות על ההכנה שהילדים צריכים לקבל. ההרכבים באו וניגנו. בלי תקציב, העמסתי סקסופונים וכלי מיתר על האוטו שלי ויאללה נסענו, כמו חלוצים, בהתנדבות".

הדי הקונצרטים של בני נוער שמנגנים לחבריהם הקטנטנים בגני הילדים החלו להתפשט: "המפקחות המוסיקליות של משרד החינוך שמעו, ושמעה גם שפרה ענתבי, מנהלת מחלקת גני הילדים של עיריית חיפה. המחלקה נרתמה לעניין ונתנה לנו צ'אנס; היא הכריזה על השנה השנייה כשנת פיילוט והקציבה סכום קטן שאיפשר לנו להרחיב את הפרוייקט ל-24 גנים. המשכנו לשלוח את התיכוניסטים הצעירים לגנים - בהרכבים של כלי מיתר ונשיפה, חליליות וקלרינטים; ולפני כל קונצרט קטן כזה המורות למוסיקה קיבלו השתלמות איך להכין לקראתו את הילדים. כולם התכוננו לסוף השנה, לקונצרט חגיגי מסכם של תזמורת "יובל" שהיתה אמורה לנגן את כל היצירות שנלמדו והושמעו במשך השנה. ענתבי אמרה שאם יבואו 100-150 איש היא תראה בכך הצלחה עצומה".

צילום: דודו בכר

שגיב לא המציא את הגלגל: ההכרה שחינוך מוסיקלי אין משמעו להוביל ילדים בסך לקונצרט של מוסיקה קלה עם ליצנים ולהעביר את הזמן בצעקות או בלחשושי המורות שמסתובבות בין השורות ומשתיקות, אלא חריש ארוך טווח ומקצועי שבסופו הילדים באים לקונצרט כשהיצירות כבר שגורות על פיהם - אינה חדשה. ההכרה הזאת חילחלה לנוף החינוכי-מוסיקלי בישראל כבר לפני שני עשורים כמעט, והתגשמה בבתי ספר רבים עם מגוון תוכניות ובראשן "מפתח" - עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בשיתוף המדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי והפיקוח על המוסיקה במשרד החינוך. תכניות נוספות, כמו "קדמה" ו"לגעת במוסיקה", מפעילות גם הן שילוב מערכתי דומה בין מבצעים של מוסיקה חיה, מחנכים למוסיקה (למשל מהאקדמיה בירושלים) ומשרד החינוך.

אבל כל זה קורה בעיקר בבתי ספר: השממה שגילה שגיב בתחום גני הילדים, שם אולי החינוך המוסיקלי חשוב אף יותר, זעקה; וגם הצימאון שם, מסתבר, היה גדול. לקונצרט המדובר, שענתבי פיללה כי יגיעו אליו 100 איש, נהרו 500 ויותר, ילדים והורים שנאבקו למצוא מקום ישיבה פנוי.

מנגנים חובבים למקצוענים

דן שגיב, דוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים - המחקר שלו, שנמצא בשלבי סיום, הוא בתחום הסוציולוגיה של החינוך - הוא מחנך מוסיקלי כבר שנים רבות. השנה הוא עבר מניהול מגמת המוסיקה ב"רעות" בחיפה להקמת מגמה דומה בבית הספר "אוהל שם" ברמת גן, אבל נשאר בחיפה כמורה. מעבודתו בפרויקט "יובל" הוא פרש בינתיים וזה חמש שנים הוא מנהל את פרויקט "צלילי עמים", שמנחיל חינוך מוסיקלי לילדים בבתי הספר יחד עם התזמורת הסימפונית חיפה, לצד פרויקט "קדמה" המקביל בעיר. הוא ממשיך ללמד בעצמו מוסיקה בגני הילדים, ומעביר השתלמויות של משרד החינוך למורות למוסיקה ולגננות.

"אחרי ההצלחה של השנה השנייה ו-500 המאזינים שעלו על כל הציפיות, מחלקת הגנים החליטה להשקיע ברצינות בפרוייקט", הוא מספר, "ובשנה שעברה, השלישית, כבר לקחו בו חלק 40 גנים. אני החלטתי להעמיק גם מבחינתי ולהפוך הגננות למרכז העשייה. שהגננת תכין את הילדים, לא המורה למוסיקה; וכך הגננות נפגשו אתי להשתלמות של 16 שעות, לומדות את כל היצירות בצורה מעמיקה, לומדות עקרונות מוסיקליים, ומקבלות הצעות לפעילות לקראת הקונצרטים. ההכנה - זה העיקרון המנחה", הוא מדגיש, "חינוך למוסיקה הוא תהליך, תהליך שעובר כל מי שמשתתף בו".

בשנה השלישית כבר היה צורך להוסיף קונצרט בוקר של תזמורת הנשיפה "יובל", שניגנה את יצירות השנה, לטובת שכונות מרוחקות מהמרכז. "והשנה, השנה הרביעית, משתתפים כבר 50 גנים", אומר שגיב, "וההרכב המנגן הוא מקצועי: כבר לא יכולנו לשלוח בני נוער לנגן לילדים, כל אחד מהם ניגן בשישה קונצרטים ויותר, וזה מעייף, ובא על חשבון לימודים - ממש עבודה קשה שדורשת מקצועיות".

דן שגיבצילום: דודו בכר

בגן תמר ניגנה אפוא "רביעיית האופרה", ארבעה קשתנים מתזמורת ראשון לציון: הכנרים איגור פרוג וגנריך גופים, הוויולנית אלה פרימשטיין, והצ'לנית אנדריאה מרקוש. 1700 ילדים שמעו את הקונצרט היפהפה שמנגנים הארבעה, תוך שהם מציגים את היצירות ואת כלי הנגינה שלהם בקסם רב, ומרתקים לא רק את הילדים אלא גם את המבוגרים: "השנה כבר יהיו שני קונצרטי ערב גדולים, ונשכרה גם מדריכה מוסיקלית שתפקידה לעבור בין גני הילדים, לברר אם נחוצה עזרה בהסבר היצירות ובהכנת הילדים, והיא עוזרת בהטמעת המוסיקה בקרב הגננות והילדים. מבחינת עיריית חיפה זו תוכנית דגל", אומר שגיב, "היא מתוקצבת בהרבה מאוד כסף יחסית לתוכניות מוסיקליות דומות כאן או בכל עיר אחרת".

התגובות של הגננות מביאות לדרישה גוברת להרחבת הפרויקט, והמימסד העירוני, המחוזי והממשלתי נענה לכך ביד רחבה: "זו התרגשות גדולה, הרגשה של הפרחת שממה, להיות עד לשינוי שמתחולל בשטח ולראות שזה עובד", אומר שגיב. "נוצרים כאן מושגים חדשים של הבנת איכות, ולמפגש עם מוסיקה חיה אין תחליף. אני מסיר את הכובע בפני העירייה שהבינה את מהות התהליך ואת חשיבות ההמשכיות: נכון שצריך משוגע לדבר שיילחם ויתרוצץ וידחוף, אבל צריך גם את הממסד שיתדלק את החזון הזה, שיירתם לעבודה משותפת. מדהים איך אפשר להרים דברים כשאנשים חוברים יחד, ופתאום הפלא הזה קורה, ואחרי זמן קצר כבר נדמה שהוא הדבר הכי טבעי בעולם ושכך היה תמיד - אבל הוא לא היה תמיד".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ