בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את הנעשה יש להשיב

התשוקה לחזור בזמן עומדת ביסוד "אורפאו ואאורידיצ'ה", המועלית השבוע באופרה הישראלית. המנצח דייוויד שטרן מסביר מדוע קוצץ סוף העלילה ולמה התכוון כשאיפיין את גלוק כמלחין לא גדול

4תגובות

מעשה באורפיאו, דמות מהמיתולוגיה היוונית, שאמו היתה מוזה. אשתו הצעירה אאורידיצ'ה מתה עליו והוא יורד אל השאול, בברכת אל האהבה, כדי להחזירה אל ארצות החיים. השאול סגור ומסוגר, אך אורפיאו פותח את שעריו ומרכך את לב שוכניו בכוח זמרתו ונגינתו. "הכלב קרברוס נטש את משמרתו, הגלגל של איכסיון עמד ללא נוע, סיזיפוס ישב במנוחה על אבנו, טנטלוס שכח את צימאונו, לראשונה היו רטובים מדמעות פני הפוריות, אלות הזעם" (מתוך "מיתולוגיה" מאת ע' המילטון, בתרגום אלה אמיתן, הוצאת מודן). המיתוס של אורפיאו, בנוסחים שונים, הולחן באופרות אחדות - לרבות מאת מונטוורדי, מאת גלוק ומאת אופנבך.

קביעה שאין עליה ויכוח היא, שהאופרה "אורפיאו ואאורידיצ'ה" של גלוק כוללת קטעי מוסיקה מקסימים מאין כמעט כמותם, מנגינות לוכדות לב שכמו ירדו מהשמים; למול קביעה זו, הנה קביעה שיש עליה ויכוח: "אורפיאו", בכללותה, אינה אופרה גדולה. הסבר משוער: המבנה שלה, בגדול - שרשרת הרצ'יטטיווים, הדואטים הרצ'יטטיוויים והאריות - אינו ערוך בצורה אפקטיווית. לעתים יש הרגשה שזו אופרה קצרה (הגרסה שמוצגת עכשיו בת"א נמשכת שעה ו-20 דקות) שמשדרת ארכנות. דייוויד שטרן, המנצח על ההפקה הנוכחית באופרה הישראלית, אומר כי אורפיאו עלולה לשעמם כאשר המימוש שלה אינו ברמה נאותה. לדעתי, מהלך העלילה הסיפורית-מוסיקלית באורפיאו של גלוק זקוק במידה מכרעת לתמיכה ויזואלית רבת השראה - גם אם הזמרים מעולים. על הבימוי והתפאורה להתייצב כיצירת אמנות בפני עצמה.

הפקה שצולמה בתיאטרון שאטלה בפאריס בניצוח ג'ון אליוט גרדינר (2008 ,EMI), עם המצו-סופרן הצ'כית מגדלנה קוז'נה בתפקיד הראשי (הדי-וי-די זמין לרכישה בארץ), היא המחשה מובהקת של האתגר האסתטי-ויזואלי. הבמאי, רוברט וילסון, בחר להתייצב מול האתגר באמצעות מה שעשוי להיראות כעקיפתו. ההצגה שעיצב (זו גרסה שמושרת בצרפתית) מתנהלת במינימליסטיות קיצונית: צמד האוהבים פושטים ידיים לפנים בצורה שנראית (בשפת גוף מערבית) כמין מחווה עדינה של דחייה או הירתעות - ונשארים פחות או יותר כך. מעין פסלים נעים.

יוסי צבקר

האם העמדה זו מציעה חוויה ויזואלית עשירה די הצורך, לצד המוסיקה (המוגשת בביצוע נפלא של מקהלת "מונטוורדי" המהוללת של גרדינר, לצד קוז'נה ולצד הסופרן האמריקאית מדליין בנדר)? האם דיינו בפניה הנאות של קוז'נה? את התשובה מוזמנים המעוניינים לתת בעצמם, ובמלים אחרות: לא מומלץ לרכוש די-וי-די זה בלי לדגום כחמש דקות ממנו. התגובות הצפויות קוטביות: או התפעלות מהאיפוק חסר הפשרות, או תפישת דרכו של וילסון כפלצנות, קיטש שמתחפש למסוגננות. ההפקה שמועלית בימים אלה באופרה הישראלית (הבכורה היתה אמש) אינה מינימליסטית מבחינה אסתטית, אבל המסר העיקרי שלה אינו אסתטי אלא רעיוני.

דקויות של צבע

המנצח דייוויד שטרן, מנהלה האמנותי של האופרה הישראלית, מדגיש כי "אורפיאו" של גלוק היא תיאור התרחשות בנפש. "האופרה הזאת עוסקת בנושא אחד והוא סבלו של אורפיאוס. זו הדרמה הפסיכולוגית הראשונה שהולחנה, כך נכון להבין את האופרה הזאת. בגרסאות אופראיות אחרות של מיתולוגיית אורפיאו נוספו דמויות, כדי להעשיר את העלילה. גלוק לא עשה כך, לא התפשר על תפישתו. לכן הבימוי חשוב: הבימוי הוא הצהרה אחת ארוכה על מהותה של אופרה זו, שעניינה סבל והתשוקה האנושית האוניברסלית לחזור אחורנית בזמן כדי לתקן מעוות שאין עוד לתקנו". מבחינה זו, מוסיף שטרן, עבודתו של מריוש טרלינסקי שמוצגת עכשיו בתל אביב היא עקיבה, צמודה למסר.

מה אפשר לומר על המוסיקה?

"קודם כל שזו מוסיקה בארוקית, לא-קלאסית, ושהיא תלויה במידה מכרעת בביצוע. למשל האריה הראשונה של אורפיאו: הוא חוזר עליה שלוש פעמים, במלים אחרות. בהתאמה, התיזמור בכל פעם שונה, וצריך להבליט זאת. התזמורת זקוקה למגוון גדול ב'כן הצבעים' שלה. ‘פיגארו' של מוצרט נשארת פיגארו בכל ביצוע, טוסקה של פוצ'יני נשארת תמיד טוסקה. כאן זה לא כך".

איך משיגים את הגיוון עם תזמורת לא בארוקית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון?

"צריך לעבוד קשה, אבל הקושי בונה הזדמנות. אני מעריך את התזמורת הזאת על כך שהיא מקשיבה לעצמה, משתפרת בכל נגינה".

איזו מין גירסה אתם מבצעים, מי אחראי לקיצורים?

"בסיסית, זו הגירסה שהבמאי טרלינסקי העלה בוורשה ובמקומות נוספים, נוסח שהסכמתי לו. יש גרסאות ארוכות יותר, שכוללות ‘הפי אנד' - תוספת שגלוק שילב בשביל הקהל הווינאי, בשעתו, כדי שאנשים ייצאו במצב רוח טוב". כיום, ממשיך שטרן, סיום כזה נראה חסר טעם ומיושן, בעיקר במסגרת הסיפור שטרלינסקי מציג.

15 הדקות האלה של החזרת אאורידיצ'ה לחיים הוצאו, אומר שטרן, והוצאו עוד כמה באלטים קצרים. לדבריו, ככל שזו אופרה בארוקית, הכנסת שינויים רבים בכל הפקה, לפי נסיבות וצרכים, היתה נוהג מקובל. כך למשל נהג הנדל לעשות. אגב, הסוף הטוב כן כלול בגרסת הדי-וי-די של המנצח גרדינר, שהוזכרה לעיל. גרסה זו כוללת גם את הקטע המפורסם לחליל סולו ותזמורת ב"מחול הרוחות המבורכות", שהושמט מהגרסה הנוכחית של טרלינסקי (את הקטע הזה, בעיבוד לפסנתר של סגמבטי, ניגנה לפני חודשים אחדים בתל אביב הלן גרימו, כהדרן).

בתוכנייה של ההפקה הנוכחית כתוב, כציטוט מפיך, שגלוק לא היה מלחין כל כך גדול.

"גלוק לא היה גדול במובן המוצרטי של המלה. למוצרט היה חוש עיתוי מושלם, שחסר לגלוק, והיה לו קשר ישיר לאלוהים מבחינת השראה. גלוק (ובעצם גם היידן, לפעמים) היו צריכים להיות יצירתיים במובן של המצאות, חידושים. אצל מוצרט - הגדולה עצמה היתה החידוש. אורפיאו בביצוע רע יכולה לשעמם, פיגארו לא".

האריה הכי מפורסמת היא "מה אעשה בלי אאורידיצ'ה". לא מוזר שקינה כזאת כתובה במג'ור?

"זה לא סתם מג'ור אלא דו-מג'ור, שבמושגי בארוק הוא סולם פגיע. תחושת המוזרות כלפי הבחירה בסולם מג'ורי קשורה במורשת התקופה הקלאסית. בבארוק - האנלוגיה בין מג'ור/מינור ובין מצב רוח שמח/עצוב לא היתה קיימת.

והפתיחה המבריקה מאוד של האופרה, שאין לה קשר למה שקורה אחר כך?

יוסי צבקר

"זו בהחלט מסורת הבארוק. אצל הנדל, הפתיחה היתה מוסיקה שעל הרקע שלה המאחרים נכנסים לאולם ומתיישבים במקומותיהם".

תלמידו המבריק

אחד האירועים הבולטים בפסטיבל פליציה בלומנטל שיתקיים השבוע במוזיאון ת"א, הוא ביצוע יצירה קלאסית-רומנטית שרק מתי מעט מכירים: הקונצ'רטו השלישי לפסנתר (בדו-דיאז מינור) מאת פרדיננד ריס, שהיה תלמידו של בטהובן. אילן לוין יהיה הסולן, עם התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח ישי שטקלר, והיצירה תבוצע ביום שישי ב-12:00. יצירה זו מצויה בין השאר בהקלטה של הפסנתרנית בלומנטל עצמה לפני עשרות שנים (יצאה ב"בראנה רקורדס", 2003).

אילן לוין: "הקונצ'רטו חובר בערך ב-1812, ב'תפר' שבין התקופה הקלאסית לרומנטית, הוא מיועד לפורטפיאנו ומורגש שהמחבר היה נגן וירטואוז שהכתיבה שלו נובעת מהכלי". אפשר להבין וגם לנגן את הקונצ'רטו הזה כרומנטי, אומר עוד לוין. הוא, כמבצע (אף כי בפסנתר מודרני), מעדיף את היבטיו הקלאסיים - ככל שהם מתבטאים בנקיטת ניגודים חריפים של עוצמה, טמפו וארטיקולציה ושימוש חסכני מדוד בפדאל.

מה מושך בקונצ'רטו הזה? "יש בו קלילות, ברק, גלאנטיות, יצירה ממש כיפית. גם העובדה שהיצירה אינה מוכרת תורמת לחן שלה". אפשר ליהנות ממנה מאוד, מדגיש לוין, אם מוותרים על אובססיית ההשוואה למלחינים גדולים. כמו שכיום יודעים כבר להעריך את סקרלטי בלי להשוותו לבאך, או את הסונטות לפסנתר של שוברט בלי להשוותן לסונטות של בטהובן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו