בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל ישראל

הרקוויאם של ורדי, גרסת המולטימדיה

אחת היצירות עזות הביטוי שחוברו מעולם תככב בסוף השבוע, במתכונת מולטימדיה ובשילוב שחקנים, באירוע של פסטיבל ישראל

2תגובות

באירוע שיתקיים ביום חמישי בבנייני האומה בירושלים משולב הרקוויאם של ורדי - יצירה דתית אופראית כבירה - במופע רב-תחומי. מדובר במחווה לקונצרט היסטורי טרגי: אסירים יהודים במחנה הריכוז טרזין, בצ'כיה, ביצעו שם את היצירה של ורדי תחת שרביטו של אחד מהם - המנצח היהודי רפאל שכטר. רובם של המשתתפים נרצחו אחר כך באושוויץ.

יוזם האירוע, מחוללו ועורכו הוא מאריי סידלין, מוסיקאי אמריקאי ותיק הידוע גם כמסביר מוסיקה מובהק. המופע שערך - שנהפך לפרויקט זיכרון מתמיד המסייר בעולם וכותרתו "רקוויאם של התרסה" (Defiant Requiem) הועלה כבר פעמים רבות בארצות הברית וגם בצ'כיה (לרבות בעיירה טרזין, ב-2009) ובבודפשט.

"רקוויאם של התרסה" מספר על קונצרטים שבהם נשמע הרקוויאם במחנה הריכוז טרזין. את היצירה הכבירה והפופולרית של ורדי שרו שם כ-150 אסירים. בקונצרט האחרון נכחו משלחת של "הצלב האדום", חיילי ורמאכט ואנשי אס-אס. במקום תזמורת תיפקד פסנתר - ניגן בו המלחין האסיר גדעון קליין. במחנה-גטו טרזין היו כלואים בין השאר מוסיקאים מקצועיים לא מעטים (כמו אנשי רוח ותרבות בתחומים אחרים), בהם המלחינים הנס קראסה, ויקטור אולמן ופאבל האס. הם לא שרדו. מתוך כ-160 אלף יהודים שהיו כלואים במחנה, מאז הקמתו ב-1941, שרדו כ-19 אלף.

מוסיקאי בעל שם ששרד מטרזין הוא המנצח הצ'כי-יהודי קרל אנצ'רל (1908-1973), שהיה לדמות מרכזית בחיי המוסיקה בצ'כוסלובקיה לאחר המלחמה. שתי פסנתרניות שהיו כלואות בטרזין הן אדית קראוס (שמתגוררת כיום בירושלים) ואליס זומר, שחיתה ולימדה שנים רבות בישראל וכיום מתגוררת בלונדון, בת 108.

אלכס אירווין

לשיר במקום לזעוק

15 פעמים ביצעה מקהלת האסירים הענקית שכינס שכטר את הרקוויאם של ורדי במחנה טרזין. מפעם לפעם היה צריך למלא את שורותיה באסירים חדשים - במקום אלה שנשלחו להשמדה. לפי עדויות של ניצולים - בהם אסירים לשעבר בטרזין ששרו בעצמם במקהלה - שכטר אמר להם בחזרות כי מטרתו היתה "לשיר לגרמנים את מה שאי אפשר לומר להם". ב-16 באוקטובר 1944 נרצח שכטר באושוויץ. לדברי מנהל בית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים, עודד ברידא, הרקוויאם של ורדי בוצע במקומות שונים במחנה, בין נובמבר 43' לאוקטובר 44'. "יש אגדה שלפיה גם אדולף אייכמן נכח באחד הקונצרטים, אבל בירור דקדקני מעלה שסביר כי הוא היה באותו יום בבודפשט, עסוק בארגון משלוחים".

המופע "רקוויאם של התרסה" עוסק במציאות ההזויה של מחנה טרזין ובדמותו של שכטר. כלולות בו הקרנת סרטי וידיאו היסטוריים (מתוך סרטי תעמולה נאציים שהופקו במחנה) והקרנת עדויות של ניצולים מהמחנה.

סידלין (שבין השאר היה דקאן הפקולטה למוסיקה באוניברסיטה הקתולית בוואשינגטון) מספר כי התוודע לקורות מחנה טרזין לפני שנים, כשטייל במיניאפוליס ומצא את הספר "מוסיקה בטרזין" בערימת ספרים ברחוב. התברר לו אז שעצם קיומו של מחנה זה, וההווי המיוחד ששרר בו, הוא "חידה מהממת" - כדבריו.

סידלין, בראיון השבוע: "כיהודי, יש לי קשר אישי לשואת יהודי אירופה. סבתי מצד אבי ואחדים מקרובי נרצחו בלטביה. כשנודע הדבר לאבי - בתקופת המלחמה הוא כבר היה באמריקה - דאג להנחיל את תודעת השואה לי ולשלוש אחיותי. כשלמדתי לראשונה לדעת שמוסיקאי ושמו רפאל שכטר ביצע בטרזין את הרקוויאם של ורדי - זה הכה בי כמכת ברק. הרי מדובר באניגמה: למה שאסיר יהודי הכלוא בידי הנאצים יתעסק דווקא בליתורגיקה נוצרית. גם מועצת זקני המחנה הסתיגה מהרעיון, חששה שביצוע היצירה יעורר אי-שקט, ושהנאצים יגיבו על כך בביטול פעילויות התרבות במחנה ובהריגת אחדים מהמשתתפים".

החידה נפתרה בחלקה, ממשיך סידלין, לאחר שפגש שלושה ניצולים שהשתתפו בקונצרטים במחנה טרזין. אחד מהם, אדגר קראסה (אין לו קשר משפחתי למלחין הנס קראסה), סיפר לסידלין כי שכטר חזר מהפגישה עם מועצת הזקנים אדום מכעס, נחוש להמשיך בחזרות על הרקוויאם. סידלין הבין אז שהמשמעות של זמרת פסוקי התפילה הקתולית, בהלחנת ורדי, לא היתה ליתורגית כלל.

"שתי מטרות עומדות לנגד עיני בהעלאת ‘רקוויאם של התרסה', אומר עוד סידלין. "אחת: להציב יד לפועלו של שכטר, גיבור של תקופתו; המטרה השנייה: אני רוצה ומקווה שכל מי שיאזין לרקוויאם של ורדי בעתיד, בכל ביצוע, יקשר את מה שישמע לעובדה שיצירה זו בוצעה בפי אסירים במחנה טרזין".

לבד מהיצירה של ורדי משולבים באירוע מונולוגים מפי שלוש דמויות: דמות של מספר (מפי סידלין, באנגלית), דמות המנצח שכטר ודמות של אסיר או אסירה במחנה. בקטעי הווידיאו המשולבים באירוע, שצולמו בארצות הברית, משחזרים ניצולים ממחנה טרזין פרטים ממה שהם זוכרים. לפני הרקוויאם עצמו יש מעין מחרוזת אירופית-יהודית קצרה - קטעי מוצרט ושוברט עם "טומבלליקה" ועם "ביי מיר ביסטו שיין". בסיום, לאחר תום היצירה של ורדי, יש תוספת שאפשר לאפיינה "סגנון אמריקאי": נשמעת בה תפילת "אבינו מלכנו", כל המשתתפים עוזבים (דרך האולם) ורק כנר אחד נשאר על הבמה.

"הרקוויאם של ורדי - רקוויאם של התרסה" יבוצע במסגרת פסטיבל ישראל. משתתפים מקהלת "קון" מפראג, התזמורת הסימפונית ירושלים, הזמרים אירה ברטמן, ברכה קול, וילה פרלמוטר, יותם כהן ואסף לויטין והשחקנים יונה אליאן וששון גבאי.

מיתולוגיה תל-אביבית

הפגישה עם הרקוויאם של ורדי, ב-1954, היתה פרק חשוב בתולדות הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית ובחיי התרבות של תל אביב - לראשונה נשמעה בעיר יצירה מקהלתית-תזמורתית גדולה ברמת ביצוע גבוהה. זה היה בניצוחו של פרנץ פריצ'אי, תחת כיפת השמים (גן "בית ציוני אמריקה" ברחוב אבן גבירול) ונכחו, כך דווח ב"הארץ", נציגי הממשלה וחברי הסגל הדיפלומטי. אנשים שלא השיגו כרטיס ניסו לטפס על עצים וגדרות כדי להיטיב לשמוע את הצלילים שבקעו מהגן ואולי גם להצליח לראות משהו.

רביעיית הזמרים הסולנים מחו"ל שרה בלטינית, ואילו המקהלה (בהדרכת איתן לוסטיג, 170 איש) שרה את פסוקי התפילה הקתולית בעברית. דברים שכתב מבקר המוסיקה של "הארץ" אז, דוד רוזוליו, משקפים את התחושה האמביוולנטית כלפי פסוקי תפילה נוצרית, גם כשהם משמשים מצע למוסיקה של ג'וזפה ורדי: "אינני יודע, ואין זה מענייני לדעת", כתב רוזוליו, "כיצד מתייחסת הכנסייה הקתולית אל הרקוויאם של ורדי, אך זאת אדע: נחרדתי עד עומק הלב מהלכי הנפש הכבירים העולים מתוך המוסיקה הזאת".

כאמור, המקהלה התל-אביבית שרה את חלקה בעברית, בתרגום אקוויריתמי מעשה ידי אפרים דרור. "אגנוס דיי" נהפך ל"צאן גבוה", והיו פסוקים כמו "בא יום עונש, בא יום לקח, להב תופת מתלקח"; "אל עורך דין בשמים, הארך נא לי אפיים, אל תקפידה במאזניים!" או: "יום של דמע, הי ושבר, בו יידון על חטא כל פגר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו