בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להסעיר את הדמיון עם צלילים יומיומיים

חגיגה של אי-תכנון, הפניית עורף לשכלתנות והתמסרות לחושניות. המוסיקה של לוק פרארי היא מסע מהפנט בין צלילים שכבר קיימים בעולם

2תגובות

מה תשמעו אם תצטרפו לאשה סינית, שמתבקשת למצוא עותק וידיאו של הסרט "הליידי משנחאי" מאת אורסון ולס, בחנות כלשהי ב"צ'יינה טאון" של פאריס ­ שדרות ד'יברי ברובע ה‑13? רק המחשבה על העולם הצלילי שהולך ומתרקם ממסע כזה מסעירה את הדמיון: שברי שיחות בווייטנאמית וסינית, הפסקול של השווקים עם הדים ממוסיקה שבוקעת מרדיו, קולות הסרטים שמוקרנים בחנויות הווידיאו ובדוכנים לממכר סרטים ודיסקים.

המלחין הצרפתי לוק פרארי (1929‑2005) לא הסתפק בהקלטה מהטייפ שנשאה האשה בחיפושיה. היצירה שלו, "המאדאם משנחאי", נקראת "יצירה" בדיוק בגלל ההקשר שיצר להקלטה הזאת. שלושה חלילים שלהם הלחין מוסיקה במיוחד מצטרפים למסע, ואתם עריכה עשירה עם שכבות על שכבות של טראקים: פעמונים, קולות בני האדם, וייטנאמית וסינית וצרפתית, נקישות עקבים על המרצפת, פסקולים של סרטים ולסיום: קולו של אורסון ולס עצמו.

גטי אימג'ס

המסע המהפנט הזה, מתחולל במרחב שבין מוסיקה לתסכית רדיו, כמין פסקול בלי סרט, בעירוב של קולות אנוש וכלי נגינה וקולות הרחוב, וצחוקים. כל אלה משוכפלים, חוזרים על עצמם ברפטטיביות מינימליסטית אבל בלי לאבד לרגע מהאפיון הברור של כל אחד מהם, עולים לחזית הנוף הצלילי ונסוגים ממנה. לא פלא שסוף היצירה הזאת, עם קולו החוזר ונשנה של ולס, מביא להתרגשות עצומה, לא פחות מכל יצירה רומנטית, ואף יותר.

לכאורה פרארי נועד להיות מלחין אוונגרדי, ולעבור את התמורות הסגנוניות כפי שהתחוללו אצל בולז, נונו, שטוקהאוזן וחבריהם ילידי שנות ה‑20 כמוהו: הלימודים בקונסרבטואר אצל אוליבייה מסיאן, התוודעות למוסיקה הסריאלית, המהפכה של הסינתסייזר והמוסיקה האלקטרונית וההתפכחות ממנה, ההלם מבואו של קייג', ההרפתקאות במעבדת הניסוי החדישה בדרמשטט.

אבל את פרארי, בן למשפחה מקורסיקה שעשתה חיל בפאריס, כל זה לא עניין. מסיאן העיק עליו עם סיפוריו על ציפורים ועל הדת הקולית. את בולז הוא דימה ל"עורך דין של חברה, שכל הזמן מנסח חוקים"; וכמו בילדותו, עת השתעמם ממוריו לפסנתר, גם כמלחין צעיר בשנות ה‑50‑60 באירופה הוא רצה בעיקר דבר אחד: להיות חופשי.

 

דרכו אל החופש עברה דרך כמה תחנות. האחת, אכן, התוודעותו לג'ון קייג' ולרעיונותיו אודות טשטוש הגבולות בין "אמנות" ל"חיים" והחתירה לאמנסיפציה של הצלילים. תחנה נוספת: היכרותו עם שני מלחינים צרפתים בני עירו, פייר אנרי ופייר שאפר, שהשתמשו בטכנולוגיה שכבר היתה מיושנת לכאורה באותן שנים של מעבדות אלקטרוניות: סרט ההקלטה.

שאפר ואנרי פיתחו סגנון שלו קראו "מוסיקה קונקרטית", ובבסיסו תפישה מנוגדת לתהליך היצירה המוסיקלי שהיה משותף גם לאוונגרדיסטים וגם לרומנטיקנים: תהליך לפיו המוסיקה נוצרת במוחו של המלחין, משם עוברת לאמצעי מסמל כמו תווים, אלה מביאים לביצוע על ידי נגנים שמממשים את הרעיון הצלילי ההיולי לסאונד במציאות, וכך מגיעה המוסיקה לאוזניי המאזינים.

מלחיני המוסיקה הקונקרטית, לעומתם, נקטו דרך הפוכה: הם הקליטו את המוסיקה שכבר קיימת במציאות ­ צלילי הטבע, העיר, או כל צליל שהוא; משם עיבדו אותה בטכניקות של הקלטה כמו חיתוך, נגינה במהירויות שונות וכיוונים שונים, הוספת הדהוד או הכנסה ללולאות. ואז ­ בלי תווים, אלא כשהיא טבועה על גבי חומר הגלם עצמו ­ המוסיקה היתה יכולה להגיע לאוזני המאזינים.

התהליך הזה חוגג את החופש, את האילתור, את הדמיון של הרגע; וכמו ברבות מיצירותיהם של מלחיני המוסיקה הקונקרטית ובשונה באופן מהותי מהמוסיקה של אחיהם הסריאליים ­ ספוג בהרבה הומור. היצירה הראשונה בסדרה של לוק פרארי "כמעט לא כלום", אותה הלחין לאורך שלושים שנה: "כמעט לא כלום מס' 1, או זריחה על החוף" מ‑1970, היא דוגמה קלאסית ממש של מוסיקה קונקרטית כזאת. בכפר דייגים קטן, בשעות הקטנות של הלילה בהן לא הצליח לישון כי "השקט העיר אותו", כדבריו, פרארי הקליט כל בוקר את הדבר הראשון שנשמע: הדייג שחולף בדרכו לים בכל בוקר באותה השעה על אופניו, קרקור ראשון של התרנגולת בחצר, נעירת החמור הראשונה, טרטור המנוע של המשאית הקטנה שיוצאת כדי להביא דייגים אל החוף.

 

ובדיסק זה שלושים שנה אחרי ושנה לפני מותו: "אחרי כמעט לא כלום", היצירה שמסכמת את הסדרה, ל‑14 כלים ושני דוגמי צליל (סמפלרים), בתנופה וירטואוזית, בעירוב מופשט יותר של צלילי הסביבה וכלי הנגינה. תחושה שיש בה אנקת רווחה ונשימה עצורה גם יחד עולה מכל רגע ביצירה הזאת, בה משלב פרארי את קולו בבקשה חוזרת ונשנית "שקט בבקשה!".

ולפתיחת האלבום, היצירה "פנים" מ‑1956 המוקדמת מכולן כאן, לכלי נשיפה ממתכת וכלי הקשה. ביצירה זו כאילו מחבר פרארי מאמר ביקורת על הסריאליזם של דרמשטט ­ מאמר שכולו תוהו ובוהו בעצמו, חגיגה של אי-תכנון, הפניית עורף לשכלתנות והתמסרות אל החושניות; מוסיקה שספוגה ברוח דרמשטט אמנם ­ רוח החדשנות, פרימת המוסכמות, ומרידה פראית בכל רסן; אבל כזאת שמתנערת גם ממוסכמות החדשנות עצמן.

לוק פרארי ­ "פנים", "אחרי כמעט לא-כלום" ו"המאדאם משנחאי" עם אנסמבל "מוזיק נובל". מנצח: ז'ן-פול דסי; דוגמי צליל: ארט זויד; חלילים: שלישיית החליל הסקוטית; תקליטי מוד, 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו