בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קונסרבטוריון שטריקר שופץ, אך הנכס העיקרי בו נותר המורים

מרכז למוסיקה אלקטרונית, אולפן הקלטות משוכלל, רפרטואר עדכני ואנסמבל בית הם בין החידושים בקונסרבטוריון שטריקר, שייחנך היום מחדש בתל אביב

34תגובות

באיזו מהירות פועל הזיכרון האנושי. ליתר דיוק, השיכחה: עד לפני כארבע שנים פעל בתל אביב אחד מאולמות הקונצרטים הכי יפים ומעודנים שהעיר היתה יכולה להציע. ספון בין עצים, בקצה העיר, מרחק חמש דקות הליכה ממדשאות הירקון, בעל אקוסטיקה נעימה ואווירה שלא דומה לשום אולם אחר.

והנה, לא עברו כמה חודשים מאז שנסגר לשיפוצים, והוא נשכח באחת מלב. סדרת הקונצרטים שהתקיימה בו עברה לאולם נעדר אישיות על גג של קניון במרכז העיר, והוא נהפך לזיכרון מעורפל מהעבר.

אבל זה לא כל הסיפור; כי אותו אולם, האודיטוריום של הקונסרבטוריון הישראלי ברחוב שטריקר על שם לין וטד אריסון, היה חלק ממכלול מוסיקלי שלם, ויותר מכך - מחינוך מוסיקלי. זה מקור האווירה המיוחדת ששרתה עליו ונספגה כמו ד-נ-א בקירותיו, וזו הסיבה שאולם הישיבות של עיריית תל אביב שהחליף אותו, מרכז ענב, לא הצליח לשמר אפילו הד קלוש מהאווירה הזאת. בניין שבו לומדים מוסיקה מסביב לשעון מהדהד מצלילים אחרים מבניין שבו מתנצחים עסקני השלטון המקומי.

ולכן, אולם הקונצרטים של קונסרבטוריון שטריקר אולי נשכח, אבל לא הקונסרבטוריון עצמו. מאות התלמידים שלו, אלפי האנשים במעגל הקרוב להם, המורים, הנגנים ­ אלה המשיכו בפעילות בבניין חלופי בתנאים קשים, מייחלים לרגע שבו יושלם סוף סוף השיפוץ והם יוכלו לחזור הביתה.

דודו בכר

עד שהשכנים מתלוננים

היום זה קורה: פתיחת הסדנה הבינלאומית לאופרה, שהתקיימה שנים רבות בקונסרבטוריון והוגלתה גם היא עם סגירתו, מסמלת את פתיחתו של המוסד. "השקעה כספית גדולה של העירייה והירתמות של הרבה אנשים הביאה אותנו לרגע הזה", אומר קוסטין קנליס-אולייר, מנהל הקונסרבטוריון, "אבל התלמידים לא באים בשביל הקירות, אלא בשביל המורים.

"אחרי השיפוץ אני יודע שיהיה באזז, ובטח יזרמו תלמידים חדשים, אבל זה לא יחזיק מעמד בלי מורים טובים. הם הנכס האמיתי שלנו. צריך לראות איך מדי יום חמישי ­ אחרי שבוע עבודה מפרך כי רבים מהם עוד לא למדו ששיעור נמשך רק 60 דקות ­ המורים באים לערוך קונצרטיי תלמידים בערב. הם לא מתפזרים, אלא נשארים עד הלילה בשער הקונסרבטוריון ומדברים בהתלהבות עד שהשכנים מתלוננים". 

מנהל קונסרבטוריון טיפוסי הוא בדרך כלל אדם מלא דאגות, הנרדף על ידי פוליטיקאים שמקצצים בתקציבו וטרוד באין-ספור חזיתות: הורים, אגודת ידידים, אנשי כספים, תלמידים ומורים, מפקחי משרד החינוך ומה לא. קנליס-אולייר לא מציית לסטריאוטיפ הזה: הוא נינוח, ומשרה תחושה שיש לו כל הזמן שבעולם. עובדיו משבחים אותו על המזג הטוב והפתיחות שלו.

דודו בכר

הוא בוגר האקדמיה למוסיקה בבוקרשט בגיטרה וקומפוזיציה, ובכך עסק כשבא לישראל ב‑1978, עם אשתו, השחקנית טטיאנה קנליס-אולייר. "היה לי מזל, פעמיים", הוא מספר. "ב‑1988 הקימו קונסרבטוריון בשכונת נוה אליעזר וביקשו ממני לנהל אותו. קיבלתי ארבעה קירות, וזהו. לטוב ולרע זה היה שלי, והתלמידים באו בעיקר מכפר שלם.

"הפעם השנייה שבה המזל האיר לי פנים היתה ב‑2003, כשהתערערו יחסי העבודה בקונסרבטוריון שטריקר. שנה אחר כך הציעו לי לנהל אותו. ומעניין, מהר מאוד המצב השתפר".

למה, בגלל המזג הטוב שלך? כישורי הניהול?

"לא, לא. בגלל המורים, המסורים בטירוף. אלה אנשים שרואים בהוראה שליחות, ומתעלמים מהעובדה שהתגמול לעבודה שלהם אפסי".

לא רק "יונתן הקטן"

בשטריקר כ‑500 תלמידים, ולדברי קנליס-אולייר שיעור הממשיכים מהם לעולם המוסיקלי המקצועי גבוה מאוד, בעיקר נגני כלי הקשת. רבים מהם נבחנים בהצלחה בחמש יחידות בגרות במוסיקה. נגינה היא רק חלק קטן מהלימודים: "מי שמעוניין רק בשיעור שבועי ­ זה לא בשבילו. יש לימודי תיאוריה, הרכבים קאמריים, כיתות אמן והרבה פעילות נוספת מעבר לשעת ההוראה היחידנית", הוא אומר.

במוסד מחלקות רבות לכלי הנגינה השונים, וכן מחלקה קולית שאנסמבל הדגל שלה הוא מקהלת בת קול בניצוח ענת מורג. את המרכז ללימודי ג'ז (בשיתוף האקדמיה הניו-יורקית ניו סקול, המציעה לימודי המשך לתואר אקדמי) הקימו שני מוסיקאים: מיכל אברמוב, דמות מפתח בקונסרבטוריון ומנהלת ארגונית בו; והמורה והנגן עמית גולן, שמת בפתאומיות לפני שנה וחצי והוא בן 46. מנהל המרכז עכשיו הוא ארז בר-נוי.

דודו בכר

בין יתר עיסוקיה בתיאום בין המחלקות וקשר של הקונסרבטוריון לגופים חיצוניים, פועלת אברמוב להרחבת מעגל הלומדים: שכר הלימוד לחודש הוא כ‑850 שקל לילד, ורק משפחות מהשכבה הכלכלית העליונה מסוגלות להעניק את החינוך הזה לילדיהם. "יש תוכנית מלגות, ולשם כך הוקמה אגודת הידידים", היא אומרת, "כדי לגייס את התקציבים ולתמוך במי שלא מסוגל לשלם את שכר הלימוד".

בקונסרבטוריון גם מחלקה למוסיקה עתיקה בניהול דרודה ברוק, שבה מנגנים בכלי בארוק ורנסאנס, רפטואר ייחודי למוסד זה: "כאן ילדים רואים שחלילית יכולה לנגן לא רק 'יונתן הקטן' ו'התקווה'", אמרה ברוק בראיון לפני כמה חודשים. "לפעמים הילדים באים בדיוק בגלל זה ­ כי המוסיקה של ימי הביניים, למשל, שונה, מדליקה ונותנת הזדמנות למשהו חדש. לי לא אכפת בגלל מה הם באים: אני כבר אדאג שהם יישארו".

אופקים חדשים

מהפכה אמיתית שמתכנן קונסרבטוריון שטריקר בלבושו החדש הוא המרכז החדש למוסיקה עכשווית ואלקטרונית ­ כנראה היחיד מסוגו בישראל בגוף מעין זה. למנהלו נבחר עמית דולברג, פסנתרן והמנהל המוסיקלי של האנסמבל למוסיקה עכשווית מיתר, אנסמבל הבית של הקונסרבטוריון.

"מוסיקה אלקטרונית היא היום נתיב להגיע לצעירים וגם למבוגרים ולקרב אותם למוסיקה עכשווית, אפילו רדיקלית", אומר דולברג. "המחשב הוא אמצעי ליצור קשר מוסיקלי מהיר, אפשר להתחיל לעבוד אתו מיד ­ והוא גם מכשיר פדגוגי מעולה. בכלל, המוסיקה העכשווית הולכת ומתחזקת. הקהל מתרבה, יש סדנאות למוסיקה עכשווית באקדמיות ופסטיבלים כמו של אנסמבל 'ניקל'. צעירים מתחילים להבין שיש כאן משהו מגניב ורענן, ומגיבים לזה".

דודו בכר

המורים של המרכז החדש יהיו עמוס אלקנה וערן זקס, מלחינים ומומחים בתחום האלקטרוני. לרשותם יעמוד הציוד החדיש שנרכש, כולל אולפן הקלטות משוכלל שנבנה בבניין ­ תופעה ייחודית בנוף הקונסרבטוריונים. 

פרויקט נוסף של דולברג ואנסמבל מיתר הוא "תדרים", תוכנית שמיועדת לצעירים בשנות ה‑20, שיהיו כעתודה לאנסמבל: "אנסמבל בית הוא לא דבר שכיח בקונסרבטוריונים, גם לא בחו"ל", אומר דולברג. "כאן הבית שלנו, כאן יהיו רוב הקונצרטים שלנו אחרי שנאלצנו בשנים האחרונות לנדוד בעיר הזאת שאין בה אולם קאמרי ראוי לשמו; ומצדנו ניתן את הידע שלנו לקונסרבטוריון: כיתות אמן פתוחות לתלמידים, מפגשים עם מלחינים ומנצחים שבאים מכל העולם לעבוד ולהופיע אתנו, והאזנה לקונצרטים שלנו".

גם סדרת קונצרטים קאמרית היא דבר נדיר בקונסרבטוריונים, אם בכלל קיימת תופעה כזאת; ובכך הצליח קונסרבטוריון שטריקר בדרך מרשימה. גם בעבר בלטה הסדרה הזאת בנוף, מאז נוסדה ב‑1988; אבל הנוכחות האמיתית שלה התחילה לפני חמש שנים, עת קיבל את ניהולה רז בנימיני, דוקטור צעיר למוסיקולוגיה, ושינה אותה מקצה לקצה.

פתאום התחילו להגיע רביעיות כלי קשת צעירות מהעולם לישראל, התגלו כמבטיחות ונסקו לקריירה ­ כמו רביעית "אבן" והרביעייה הדורית. אנסמבלים קאמריים ישראליים זרמו לסדרה ­ סולני באך, מונדריאן, הפרויקט הקאמרי הישראלי, כרמל, שלישיית ירושלים; וכן אמנים רבים שפועלים בחו"ל ומקבלים כאן במה כמו הקלרניטן חן הלוי.

דודו בכר

גם הרפרטואר משתנה, ונעשה מעניין ועדכני. ברוח הניהול של קנליס-אולייר, גם בנימיני ניחן במזג טוב, פתיחות ויחס אישי לאמנים ולקהל, בצד מקצועיות חסרת פשרות. "סדרת קונצרטים שנתית היא לכאורה דבר זר לקונסרבטוריון, שהוא מוסד חינוכי", אומר בנימיני.

"אבל נוצרה זיקה עמוקה בינינו: בהתמקדות במוסיקה קאמרית שהיא צד חלש בקונסרבטוריונים בדרך כלל, דרך הקונצרטים אבל גם כיתות אמן וסדנאות ומפגשים עם אמני הסדרה. בבניין החדש נפתחו אופקים חדשים. נציע קונצרט מקדים באכסדרה של תלמידי הקונסרבטוריון המצטיינים, וקונצרטים באולם הקטן".

בנימיני נאבק בשמרנות, מחפש דרכים להגיש לקהל רפרטואר שאינו הלהיטים הקאמריים הקלאסיים, וממציא דרכים להביא קהל צעיר ­ בין היתר בהוזלה משמעותית של כרטיסי הכניסה והכנסת צעירים עד גיל 21 ללא תשלום. אבל החדשנות שלו לא מתבטאת בפורמט הקלאסי של הקונצרט. "ממד הזמן שבו פועל הקונצרט, האפשרות שהוא נותן להתנתק מהרעש החיצוני, עצם הדרישה לכבות מכשירים סלולריים. אני רוצה לשמר את זה, את האי הזה של מוסיקה", הוא אומר.

"התמקדות במוסיקאים על הבמה, ברגע שבו הם מרוכזים בהעברה של מוסיקה, בפירוש שלה, בביצוע שלה ­ לכוח הזה אין תחליף. אני לא רואה קונצפט מוצלח יותר. ניסיונות של שבירת מחיצות כביכול בין אמן לקהל שוברים קודם כל את החוויה המוסיקלית, בהסחת הדעת.

"בעיני, החוויה המוסיקלית היא רגשית, ואני רוצה לשמור את הילת הקדושה שלה. אני אוהב את זה. כמו במוזיאון: לעמוד בשקט, בלי צלצולי טלפון נייד, מול תמונה ­ ולהיבלע בה. זה מה שמבדל יצירת אמנות גדולה מחוויה של בידור או שעשוע".

קנליס-אולייר, מצדו, מחזיר למוסד החדשני שלו את הפרופורציות: "אני קלסיקאי, זאת אומרת שמרן ומרובע", הוא אומר. "אני לא מאמין בנסים: אם יש משהו טוב שצמח בגוש הקומוניסטי זו הגישה במוסיקה, שאומרת שאין קיצורי דרך ודילוגים; צריך להתחיל בבאך; מלת המפתח היא הדרגתיות; והתהליך דורש התמדה. יש לי התחייבות להורים ולתלמידים, לטפח את מי שכישרוני ­ וגם לומר את האמת למי שמקומו לא בעולם המוסיקה ולא לבנות ציפיות. אני לא רוצה לעבור לצד השני של הרחוב בעוד 10 שנים, כדי להתחמק מלהסביר לתלמיד למה לא אמרתי לו אז את האמת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו