${m.global.stripData.hideElement}

 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלבום החדש של אנסמבל המאה ה-21 דורך במקום

למרות כמה חידושים, אוסף היצירות שבאלבום מגוון כל כך עד שכמעט מתייתרת השאלה אם יש סגנון כלשהו כיום, קל וחומר סגנון "ישראלי"

16תגובות

על השאלה "איזו מין מוסיקה כותבים היום בישראל?", האלבום החדש של אנסמבל המאה ה-21 כנראה לא יכול לענות. אוסף היצירות שבו מגוון כל כך עד שכמעט מתייתרת השאלה אם יש סגנון כלשהו כיום, קל וחומר אם יש סגנון "ישראלי", או אם גם כיום, כמו בעבר, חותרים המלחינים להגדיר סגנון כזה. רק אם עושים "זום אאוט" מהיצירות האלה (כשם היצירה הראשונה באלבום - "זום אין-אאוט" של חנה א'גיאשווילי, מ-2010) מתחילה תמונת הנוף הסגנוני-הצלילי להיכנס לפוקוס. כשממשיכים להתרחק מגלים שכולן נכתבו בפרטיטורות רגילות, כשם שנכתבו יצירות מוסיקה מאז ומעולם.

הגילוי הזה מעניק אפיון סגנוני מובהק למוסיקה: כולה נכתבה מתוך התייחסות מסורתית לכלי הנגינה, ולאנסמבל כלי. במבט מרחוק הדיסק עונה אפוא על השאלה מהיבט עקרוני מסוים: המלחינים והמלחינה לא ניגשו אל האנסמבל כדי לומר משהו שלא נאמר קודם.

כשחוזרים ומתקרבים קצת לפרטיטורות מגלים שיש יוצא דופן מבין החמישה: המלחין עופר פלץ, ביצירתו "?Do Bats Eat Cats" (2010-2011). האם עטלפים אוכלים חתולים? הנסיבות שהובילו לשאלת הנונסנס הזאת מ"אליס בארץ הפלאות" כנראה נתנו השראה לפלץ לחשוב אחרת, לבטא בצלילים עולמות שלא משחקים לפי הכללים המוכרים, לארגן את האנסמבל בתוך ארץ-מראה מעגלית ששעוני הזמן שלה מכוונים אחרת ושהצבעים הנשקפים ומשתברים בה זוהרים אחרת.

דניאל צ'צ'יק

פלץ לא הלך נגד טבעם של כלי הנגינה אף שהוא משתמש בנשיפה בלי צליל ובהקפצת הקשת על המיתר: הוא רק אירגן אותם בקליידוסקופ שבו קטיעות ריתמיות, הפסקות, שברי צליל ושילוב של פריטה-הקשה-נשיפה יוצרים עולם שכיף להאזין לו.

התקרבות נוספת לפרטיטורות מגלה את ההבדלים בין שאר היצירות באלבום, שמשקפות פנים שונות של מוסיקה קונצרטית חדשה: "זום אין-אאוט" מבוססת על הניגודים שבין מבט מרחוק ומבט מקרוב, כשכאן העיקרון הקולנועי מוחל על מוסיקה; "Cartoons" של מנחם צור (08-2005) בשיתוף אמנית הסאונד ענת פיק, היא מהתלה קרקסית שחוגגת בשפה מומצאת בהשראת "מיקי מאוסינג" - הסגנון המוסיקלי בסרטי אנימציה; "זיכרונות" (2010) של בנימין יוסופוב מבטאת ברומנטיקה רגשנית, ובהשראה מזרחית, את "המלים והרגשות שמעולם לא חלקתי עם אבי זיכרונו לברכה", כדברי המלחין בהסברו הנוגע ללב; ו"תנועות" (2011) של דן יוהס נעה בין קטבים של הבעה רומנטית לאובייקטיביות מודרניסטית תוך שימוש במחוות מלודיות וצירופים נעדרי טונאליות.

האלבום דומה לקונצרטים החיים של אנסמבל המאה ה-21: כמוהם, הוא אינו מבקש להיות יצירה בעצמו; הוא מתפקד, כמוהם, ככלי, כצינור להעברה בסך של קבוצת יצירות בזו אחר זו. גם כאלבום, לפיכך, הוא ככל האלבומים שנוצרו משחר טכניקת ההקלטה: משכפל, אוצר, מקפיא ואורז את החווייה הקונצרטית החיה.

בזאת מתבטאת הגדולה של האנסמבל וגם החולשה שלו: מצד אחד, הגוף החשוב ששינה את מפת המוסיקה העכשווית בישראל, שהעלה אותה לתודעה, שמגלה לאוהביה את הקלסיקה המודרנית ואת מה שנכתב היום, שמזמין יצירות ממלחינים ישראלים ותומך בהם, ומגיש ביצועים מהוקצעים, מצוינים - כמו בדיסק זה שהקלטתו מושלמת - כשהוא מביא לפרובינציה שמות בינלאומיים חשובים. מצד שני: אנסמבל שנראה שאינו מתקדם מאז הוקם לפני יותר מ-20 שנה, שמביא שוב ושוב אותם החומרים באותו סגנון, שנהפך לממסד ושנסחב מעט מאחור אחרי אנסמבלים צעירים שקמו אחריו - והרבה מאוד בזכותו. הדיסק החדש מעורר חשק למהפכה נוספת של אנסמבל המאה ה-21. *

אנסמבל המאה ה-21 ביצירות ישראליות מאת חנה אג'יאשווילי, עופר פלץ, מנחם צור וענת פיק, בנימין יוסופוב ודן יוהס. סולניות: ענת פיק, זמרת; אירית אסייס, צ'לנית. מנצחים: ז'ולט נאג', אילן וולקוב. מתאם צליל ועורך דיגיטלי: אבי אלבז. 2012

דודו בכר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#