בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילה בג'יו יוצאת מהדמות

אחרי שורת הצלחות באופרה תופיע הילה בג'יו בקונצרט הפתיחה של הפסטיבל הבינ"ל למוסיקה קאמרית, ודווקא בשירת לידר. בשיחה אתה היא מסבירה מה ההבדל הגדול בין שני סוגי הזמרה ולמה היא לא שרה לילדה שלה שירי ערש

תגובות

"אורפיאוס ואאורידיצ'ה", "הספר מסביליה", "הילד חולם", "חליל הקסם", "בת הגדוד", "השועלה הערמומית הקטנה" ­ בשנים האחרונות אפשר היה לראות ולשמוע את הילה בג'יו שרה בכל האופרות האלה בהפקות האופרה הישראלית. לראות, לשמוע וגם להתרגש: מסתבר שבהדרגה ובהתמדה צומחת כאן סופרן אופראית ברמה בינלאומית גבוהה, שנדמה כי אילו היא היתה אורחת מאמריקה או אוסטרליה או גרמניה, ולא סתם ישראלית מאזור המרכז, כבר אפשר היה לראות אותה בכל התפקידים הראשיים בצוות המוביל באופרה. קול נהדר, נוכחות בימתית שלא מאבדת מהאינטנסיביות שלה, כישרון קומי ודרמתי, קלות ומקצועיות ­ אלה הופכים את הילה בג'יו לכוכבת של ממש, כזו שמעוררת סקרנות עם כל תפקיד אופראי חדש.

מחר, בקונצרט הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בניהול אלנה בשקירובה (ימק"א ירושלים, 20:15), אפשר יהיה לראות ולשמוע את בג'יו ברפרטואר שונה לגמרי, שאינו דומה כלל לאופרה ולא בא כלל מאותם מקורות: בשירים אמנותיים בגרמנית בליווי פסנתר (לידר). כאן היא תשיר רסיטל משירי שוברט: מהנודעים שבהם, ביניהם "את השלווה" ו"גנימד", וכן את "הרועה על הסלע" בה יצטרפו אליה הפסנתרן קיריל גרשטיין ונגן הקלרינט יבגני יהודין.

"אינטלקטואלית, זו אותה ההתייחסות", אומרת בג'יו על הגישה לרפרטואר המיוחד הזה, "אם כי בלידר יש חופש הרבה יותר גדול ­ למשל ההבדל הברור שאין מנצח אלא רק פסנתרן כמבצע נוסף, והוא שווה ערך בביצוע. ואין תזמורת ­ מה שהופך הכול לאינטימי.

"בחינה טכנית המכניקה של הקול קלה יותר, אין צורך בהתגייסות העצומה של הגוף כמו על במת האופרה, ובמקום זאת משתמשים יותר בצליל ראש. לזמרים יש שלוש תיבות תהודה", היא מסבירה, "החזה, הפנים, והראש; וצריך לדעת להשתמש בתיבת התהודה המשולשת הזאת, מתי לשיר בקול חזה ומתי בקול פנים או ראש ואיך לשלב ביניהם, בהתאם לסגנון ולמדיום. לכן ההגברה, למשל", היא ממשיכה בהתייחסות לטכנולוגיה שמתחילה להיות נהוגה בבתי אופרה, "מחבלת בשירה האופראית, כי היא מפרה את האיזון בין הטכניקות".

מעבר לטכניקה, ישנו הבדל מהותי בין שני הסגנונות: באופרה, הזמרת לעולם מגלמת דמות, וכמו בתיאטרון נכנסת לאישיותה, עוטה תלבושת שמייצגת אותה, מונעת על ידי הרגשות שלה, ונמצאת ברב-שיח עם הדמויות סביבה ועם רגשותיה שלה; בעוד שהלידר משקפים אמנות מופשטת, בלי דמות שפועלת בתוך עלילה, והם ביטוי רק של אינטלקט ורגש: "זה הכי קשה", מודה בג'יו", "מאוד קל לי על הבמה כשאני מגלמת דמות, ומאוד קשה לעמוד חשופה בלעדיה. מצד שני, בליד אין מסורות של זמרה ואפשר להשתחרר, ולהתבטא ברעיונות מוסיקליים חדשים. הכל מותר, המוסיקליות נתונה יותר לפרשנות ­ בעוד שהאופרה מאופיינת במסורות חזקות. יש דרך מסוימת לשיר בל קנטו איטלקי, ודרך אחרת לשיר את מוצרט, וכך צריך לעשות ­ אחרת הקהל לא יקבל את זה".

שורשים בחברון

בג'יו נולדה בירושלים, למשפחה בעלת שורשים ארצישראלים עמוקים: משפחת בג'איו, משפחה ספרדית כנראה מצאצאי האנוסים, שבאה סביב שנת 1740 מקהיר לארץ ישראל והתיישבה בחברון, שם שימשה בתפקידי מפתח בחיי הקהילה בעיר: הרב חיים רחמים בג'איו, הרב חיים ישועה בג'איו ("חיים אל-מסרי" ­ המצרי ­ בפי שכניו הפלסטינים) רבה של העיר במאה ה‑19, והרב האחרון שלה ­ חיים בג'איו, שאירגן והסדיר את רכישת הקרקעות של הקהילה. נכדו של בג'איו, חיים הנגבי, שמתוקף הירושה מחזיק בקושאנים הטורקיים המעידים על היותו הבעלים של הקרקע עליה נבנה השוק בחברון, דרש בזמנו מהמתנחלים שפלשו אליה לפנותה ולהחזירה לתושבים החוקיים שלה ­ הפלסטינים: "צאו לי מהשוק!" הייתה כותרת אחד ממאמריו.

ילדותה של הילה בג'יו עברה עליה בהתמסרות מוחלטת למוסיקה, "וזו לא היתה ילדות רגילה", כדבריה. "שרתי במקהלת אנקור, ומשם המשמעת הקפדנית שלי: לא אבוא לעולם לחזרה בלי עיפרון ובלי הכנה קולית", היא אומרת, "כל החיים שלי כילדה היו סביב המקהלה: שש פעמים בשבוע, שלוש שעות כל פעם, ועוד השעות של הנסיעה לשם ובחזרה, כך מגיל תשע ועד 15, ובנוסף לכל זאת שיעורי הפסנתר והנגינה. בעקבות הילדות הזאת התעוררה בי ריאקציה, ובשנות העשרה המאוחרות הפסקתי עם המוסיקה והשירה לגמרי, ואפילו התחלתי לעשן ­ אבל הגעגועים היו חזקים מדי".

כשחזרה לשיר היא התחילה את לימודיה באקדמיה למוסיקה בתל אביב, והצטרפה ל"סטודיו אופרה" של האופרה הישראלית, תכנית הכשרה לזמרות וזמרים צעירים. "המפתח היה קהל, הרבה קהל", היא אומרת, "בגני ילדים, בבתי ספר, בבתי אבות ­ זה פרויקט מופלא. ולמיכאל אייזנשטט, מקברניטי האופרה, מאוד חשובים הזמרים הישראליים והוא תומך וגאה בהצלחות שלנו".

שם גם התפתח כשרון המשחק שלה, שהוא אחד הסודות מאחורי ביצועיה המעולים: "באקדמיה לא היו שיעורי משחק, והסטודיו איפשר לעשות זאת תוך כדי קפיצה למים העמוקים. וכשהייתי על הבמה זה פרץ ממני, באופן טבעי; ואני לא מתפשרת על משחק", היא ממשיכה, "למשל על הבעות הפנים ­ אפילו שעם כל התלבושות והאיפור והמרחק העצום מהקהל איש לא רואה בכלל את הבעות הפנים. אני לגמרי מרגישה בתוך הדמות, רק לעתים רחוקות אני מרגישה שאני הילה על הבמה".

המשמעת והקפדנות מדריכים אותה בעבודתה: "אני המבקרת הכי גדולה של עצמי", אומרת בג'יו, "ולפעמים הביקורת העצמית יכולה להיות הרסנית. לקח לי זמן עד שהצלחתי להשאיר את חשבון הנפש לשעות שאחרי הקונצרט, ולא לזמן השירה עצמה".

וביקורות של אחרים?

"האדם היחיד שאני מקשיבה לביקורת שלו היא המורה שלי, טריש מקאפרי מניו יורק, אליה אני נוסעת מדי פעם".

כמוסיקאים צעירים אחרים, נסעה גם בג'יו לחו"ל, לברלין, אבל חזרה די מהר: "גרתי שנה בברלין והספיק לי החורף שם, אני טיפוס ים תיכוני לגמרי", היא אומרת.

ומסתבר, כי למי שהיתה שנים כה רבות בעולם של מוסיקה בלבד יש גם צורך לנפוש מהאמנות הזאת: "בבית אני לא שומעת קלאסי, רק ג'ז", היא אומרת.

ואת גם שרה לפעמים ג'ז?

"לא, הקול שלי כבר קלאסי מדי. כששרים כך מגיל 10 כבר אי אפשר אחרת. וגם לא שירים ישראליים: בכוכב נולד לא הייתי עוברת שלב, כי אני פשוט נשמעת כמו זמרת קלאסית שמתאמצת לשיר ישראלי".

ושירי ערש לילדה שלך?

"לא, אני לא שרה. לשיר זו עבודה. אני מעדיפה שהיא תשמע שירים במחשב הנייד: אני רוצה בשבילה עתיד אחר".

דודו בכר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו