מעבר לקשת

לצד ג'ון לנון, אריק קלפטון או יוג'ין אורמנדי - קשה למנות את המוסיקאים והאמנים הרבים והגדולים שאתם עבד עברי גיטליס ככנר. בראיון עמו הוא מספר על המפגש עם ברוניסלב הוברמן, על הקשר המיוחד עם יאשה חפץ ולמה חשוב לו כל כך להמשיך ללמוד, לא ללמד, עם נגנים צעירים

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

השנה היא 1975 והסרט "סיפורה של אדל" בבימוי פרנסואה טריפו מופיע על האקרנים. מפלס הדאגה והטראגיות עולה בו, כשאיזבל אדג'ני הולכת למופע של מהפנט, בתקווה שהלה יהפנט את אהובה כדי שיחזור אליה. המהפנט, גבר בעל מצח רחב ושיער שופע, מלהטט בקורבנותיו באנגלית ובצרפתית; ואחר כך, בחדרו, כמעט מצליח להוליך שולל את אדג'ני בדברי החלקות שלו, בחיוך הממזרי השוכן קבע בקצות פיו, ובזיק הומוריסטי שלא מש מעיניו.

שיטוט בארכיון וידיאו מוביל למופע שהתקיים שבע שנים קודם לכן, המופע ההיסטורי החד פעמי של להקת "The Dirty Mac" ומה זאת? אותו גבר בעל מצח רחב וחיוך רב משמעי, הפעם עם כינור בידיו במקום מטה המהפנט, מנגן עם הלהקה ולצדו ג'ון לנון מהביטלס, יוקו אונו, קית ריצ'רדס מהרולינג סטונס, אריק קלפטון, ומיץ' מיצ'ל מ"ג'ימי הנדריקס אקספריינס"! לא פחות. וכמה שנים מאוחר יותר, הפעם בסלון של דירה פרטית מרווחת בלוס אנג'לס, שוב אותו איש עם כינור בידיו מרים את הקשת ונותן סימן כניסה לפסנתרן שמלווה אותו - ואותו פסנתרן הוא לא אחר מהאלוהים של המוסיקה הקלאסית, הגדול בדורו - יאשה חפץ! מיהו, האיש הזה, האם זהו איש המסתורין, אותו זליג אגדי שתמיד נראה בחברתם של גדולי עולם?

קיץ 2012 בקיבוץ אילון בגליל, ובדירת האורחים הפשוטה עברי גיטליס יושב על הספה ולוגם מספל הקפה שבידו - והנה מופיע הזיק השובב בעיניים, והחיוך שלא מש מקצות פיו, והמצח הרחב והשיער שגולש אל כתפיו: הכל שם, בלי מסתורין, כאילו לא חלפו כלל עשרות השנים מאז, כמעט חצי מאה: עם לנון והחברים היה כיף אם כי את יוקו אונו הוא לא אהב, כך הוא מספר; וטריפו - זה נאלץ לשלוח לו את התסריט לישראל כאן שהה בתקופת הטרום-הפקה; ויש עוד גלריה שלמה של גדולי עולם שאתם בילה ועבד; וחפץ - טוב, זה כבר סיפור מליגה אחרת, סיפור חיים, לא משהו שפוטרים במשפט אחד.

שעה לפני ההשתרעות העצלה על הספה בבית ההארחה של הקיבוץ עוד היה גיטליס בשיא ההתרוצצות על הבמה. באוגוסט באילון מתקיים קורס הקיץ "קשת אילון", וגיטליס הוא אחד המורים שם, עובד עם הנגנים הצעירים - "לא מלמד אלא לומד אתם ביחד: אני מתעב את המלה ‘ללמד', היא כל כך יומרנית", הוא מדגיש - ומנחיל להם מהניסיון שלו: "כשאתה אוהב מישהו אתה מחבק אותו, נכון?", הוא אומר לאחד הכנרים הצעירים ומדגים לו איך לאחוז נכון את הכינור; ואת נגנית הוויולה שעולה ומנגנת אחריו הוא מפסיק פתאום: "התרגשת כאן נכון? את יודעת למה? כי איבדת את עצמך, שכחת את עצמך. ואת יודעת איך אני יודע שהתרגשת? כי גם אני התרגשתי"; ולשלישי הוא אומר: "רגע, רגע, תתרכז. אתה יודע מה מריאן אנדרסון אמרה לי? שהרגע הכי חשוב הוא שבריר השנייה שלפני תחילת המוסיקה, ההשתהות הזאת, כמו החיות שממתינות ולא מתנפלות בבת אחת על הטרף". הוא מתלהב, ומכריז שהוא רוצה לעשות ג'ם סשן עם הצעירים אחרי ארוחת הערב, ולפני שנסחפים בהתלהבות שלו יש שעוד מספיקים לפעור פה בתהדמה: מריאן אנדרסון? זמרת הסופרן האפריקאית-אמריקאית האגדית, האחת והיחידה - יכול להיות שגם אתה עבד גיטליס?

כן - ולא רק אתה. קשה למנות את המוסיקאים, ובכלל האמנים, שאתם עבד גיטליס במרוצת הקריירה שלו ככנר - כנר מעידן "דור הזהב" שעוד לפני מחצית המאה ה-20; כנר שברגע שהוא מושך את הקשת על מיתרי הכלי שלו נדמה שלפנינו קמה לתחייה דמות כמו פריץ קרייזלר, או יוסף חסיד - כנרים אגדיים שתפשו מוסיקה, וצליל, וטכניקה, בדרך שונה לגמרי מזו הנהוגה היום. אבל לפני שמדברים על העבר מעניין אותו למצות את הרגע: "שמעת איך היא ניגנה?", הוא שואל, וברור לגמרי למי הוא מתכוון, "נגנית הוויולה בשיעור: לקחתי לה את התווים, והפנים שלה השתנו לגמרי. היא הלכה לאיבוד, וככה זה - אדם יכול למצוא את עצמו רק אם יילך לאיבוד. השאלה איך מגיעים למצב הזה בקונצרט, איך הולכים לאיבוד. הבעיה מתחילה כשמתחילים ללמד אנשים: זה כמו שרואים חולה ירח צועד באמצע הלילה על קצה הגג - אם עוזבים אותו לנפשו, הוא יגיע בשלום לצד השני, אבל אם צועקים לו, תזהר! הוא נופל. כשהיו אומרים לי אחרי קונצרט ‘בטח עבדת על זה הרבה!', ידעתי שניגנתי גרוע".

ההורים של עברי גיטליס, אשר וחדוה, עלו מרוסיה לארץ ישראל ב-1921 והוא נולד בחיפה כשנה אחר כך, באוגוסט 1922. "איך התחלתי לנגן? פשוט רציתי כינור, בגיל 4, אף שהייתי כל כך קטן שלא יכולתי בכלל לנגן בו. אני החלטתי ובחרתי בכינור, ובגיל 6 התחלתי", הוא מספר, "המורות שלי היו אלישבע ויליקובסקי התלמידה של אדולף בוש, ומירה בן עמי תלמידה של סיגטי".

כששומעים שמות אלה, מתחילים להבין מאין נחל הילדון הזה את האמנות שלו, שהיתה פרי שושלת של גדולי הכנרים במאה ה-19. סובביו הבינו שבארץ ישראל של שנות ה-20 לא יימצא לו מורה ראוי, וחיפשו את ההזדמנות לשלחו לחו"ל. היא הגיעה כשניגן לפני הכנר ברוניסלב הוברמן, מייסד התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שביקר אז בארץ ישראל: "הביאו אותי להוברמן, הוא היה בחופשה בים המלח ואתה מתאר לך מה זה אומר, לנסוע לים המלח בסביבות 1930!", צוחק גיטליס, "ראיתי שני אנשים עומדים ואחד יושב עם הרגליים במים...זה היה הוברמן; ואחרי יומיים ניגנתי בשבילו במלון המלך דוד." הוברמן נפעם מהכישרון ששמע, וכתב המלצות - "וכשהייתי בן 12 התחלנו אמי ואני במסע לחו"ל", מספר גיטליס, "לא היו קרנות ומלגות. אבא שלי עשה מגבית, וכל מיני שחקנים מהבימה ואוהל ונדבנים תרמו כסף. שאלו אותי מה אני מחליט, אם לנסוע או לא - והחלטתי שכן.

"הפלגנו מנמל יפו באונייה ‘ספינקס'. בעל סירה ערבי השיט אותנו בחברת שני אנגלים לאונייה, כשאבא מנופף לשלום מהחוף", נזכר גיטליס, "התקבלנו בכבוד רב על ידי מלחים בלבן - אבל כשראו את הכרטיסים שלנו, למחלקה הרביעית, כבר לא התייחסו כל כך יפה... ובאמת, קיבלנו תא קטנטן והיו בו 12 מיטות וחלון זעיר; והריח - לא אשכח את הריח הנורא. עזר לי שדמיינתי שאני רואה את אבי דרך החלון, ממשיך לנופף. הייתי די בודד. אני הייתי הקטן, ילד, וכולם היו גדולים. זו היתה החוויה שלי".

גיטליס ואמו הפליגו לפאריס כדי שינסה להתקבל ל"קונסרבטואר" המהולל בעיר: "הגענו לפאריס עם 30 פרנק ביד, ופגש אותנו בנמל חבר של הורי. ביקשנו שיתחיל לעזור לנו, ואילו הוא אמר שבא לפגוש אותנו כי ציפה שאנחנו נעזור לו...". בקונסרבטוריון הוא הצטיין, ובתחרות סטודנטים שנערכה בו השם של הזוכה הוקרא בקול רם: "לקח לי זמן להבין שהקריאה ‘ז'יטלי! ז'יטלי!' מכוונת אלי", צוחק גיטליס.

קשה להפריז ברמת ההוראה המוסיקלית והכנרית שלה זכה הילד והנער גיטליס בקונסרבטוריון הפאריסאי. שלושת מוריו היו מאושיותיה של המוסיקה המערבית ואסכולות הכינור שלה: קרל פלש הגרמני (1873-1944), ז'ק תיבו הצרפתי (1880-1953), והמלחין הרומני והכנר הגדול ג'ורג' אנסקו (1881-1955). הלימודים בפאריס היו המשך ישיר ללימודיו בחיפה, אי שם במזרח התיכון - אבל הפעם מפי המקורות עצמם, מפי האמנים - ובראשם אנסקו, שממנו הוא למד הכל כהגדרתו - שתרבותם, האסתטיקה שלהם, המשמעת שלהם והסאונד שצילצל בראשם היו הארכה של המוסיקה הקלאסית-רומנטית הגרמנית מתחילת המאה ה-19 עם בטהובן ואחריו שומאן, דרך ברהמס וחברו הכנר יוסף יואכים, ועד האסכולה הווינאית השנייה וברטוק.

לא הרבה שנים נהנה גיטליס מפירות הידע הזה: הרוחות הרעות באירופה, והמלחמה שפרצה, וכיבוש צרפת על ידי הנאצים, הכריח אותו ואת אמו לברוח: "ב-21 ביוני 1940 הפלגנו בתעלת למאנש ללונדון על האונייה ‘המלכה אמה', זאת היתה האונייה האחרונה שיצאה מצרפת הכבושה, ובמזל לא טובעה על ידי הגרמנים כמו אלה שיצאו לפניה ואחריה; מעבורת שמסוגלת לשאת 500 איש, והיו עליה 4,500 פולנים, יהודים, אנשי כמורה ומי לא. לנו היה פספורט בריטי-פלסטיני", ממשיך גיטליס, "ואני החזקתי ביד את התיבה של הכלי, שנים הלכתי איתה, ןהרגשתי די לבד. ובלונדון סימנתי על התווים את מספר הפצצות שנפלו. פעם בוויגמור הול שמעתי את הסונטה לפסנתרים וכלי הקשה של ברטוק, והיתה נקישה ופצצה, נקישה ופצצה - זו השנה בה התחילה ההתקפה על לונדון. כל האסונות האלה - הם בסופו של דבר מעצבים אותנו...".

בלונדון התנדב גיטליס בן ה-18 לחיל האוויר המלכותי ועבד בבית חרושת.

והכינור?

"הצטרכתי להמשיך ללמוד לבד. זה היה קשה, אבל אני חושב שהיו בכך גם יתרונות: הצורך למצוא לבד, להבין לבד איך, להבין לבד למה, למצוא פתרונות ורעיונות בעצמי".

בשנות המלחמה חלתה חדוה, אמו של גיטליס, ובשבוע האחרון שלה, בתחילת מאי, הפליגה בחזרה לישראל: "כל יום היא שלחה לי איגרת אוויר, עד שיום אחד לא קיבלתי אגרות יותר. היתה לי ידידה אז שהיתה בקשר עם המשפחה וידעה שאמי מתה, אבל לא היה לה אומץ לספר לי, וכשהדאגה שלי התגברה היא ניחמה אותי ואמרה שבוודאי אין בכך כלום והכל יהיה בסדר. ואז יום אחד חיכינו ביחד לאוטובוס 31 לסוויס קוטג', והוא הגיע, וברגע שהתחלתי לעלות עליו היא אמרה לי, אמך לא כותבת כי היא מתה. רק אחרי 15 שנה ראיתי את הקבר - והתמוטטתי.

"כל החיים שלי חייתי בתחושת סכנה", הוא ממשיך, "אמא שלי מתה כשהיתה בת 41 או קצת יותר - ובסופו של דבר הייתי צריך להחליט על הכל בעצמי. ואיך יכולתי? אולי לא יכולתי, ואולי אי אפשר להחליט - ואולי לא צריך להחליט... והנגינה: איך שאני מנגן, או לא מנגן, זה כמו איך שאני חי - כי אין לי ברירה אחרת. אין פתרון אחר. אתה מנגן או לא, אתה חי או לא. וכשאני מנגן אני לא ‘מנגן את זה' - אני ‘זה'; וכשואלים אותי - וגם אני שואל אותי", הוא מוסיף בצחוק - "למה מנגנים? מה המוטיבציה - כסף? אני חושב - חפץ, הוברמן, הרי הם לא חשבו על כסף בכלל, זה לא מה שהניע אותם. לעשות כסף אפשר אם גונבים דברי ערך יקרים יותר מבטהובן. אם כך למה? אולי כי כך אני משוחח עם עצמי. כדי לצאת מהבדידות".

הקונצרט האחרון של גיטליס בישראל היה בחורף 2009, כחלק מהסדרה הקאמרית של מוזיאון תל אביב. אילן רכטמן, מנהל התוכניות ופסנתרן, ניגן אתו את "סונטת האביב" של בטהובן, לכינור ופסנתר, ובהמשך הערב הצטרף אליהם הצ'לן הלל צרי. הסונטה של בטהובן, שלה הוקדש החצי הראשון של הקונצרט, איתגרה את כל הידע שנצבר אודות ביצוע של מוסיקה. לכאורה אין פשוט מזה: מוסיקה קלאסית, למשל כמו סונטת "האביב" הזאת, הלוא כתובה בתווים, וממתינה בסבלנות, כבר יותר ממאתיים שנה, עד שמישהו שוב יגשים אותה, וימיר את אמצעי הביטוי הגרפי לצלילים. גיטליס הראה שאין תפישה שגויה מזאת; כי כאשר לאדם יש עולם פנימי עשיר, כולו רגש ורוח ומחשבה, והוא רוצה לבטא את עולמו זה, לדבר אותו לזולת - כדי לעשות זאת הוא יכול להשתמש בכל אמצעי העולה על רוחו. לאדם אחד בשם עברי גיטליס יש כינור; ובקונצרט ההוא, במקרה, הוא השתמש בתווים שכתב אדם אחר, לודוויג ון-בטהובן שמו שחי לפני המון שנים בווינה, כדי לבטא את עולמו.

והתווים - גיטליס בן ה-87 דיבר, שיחק, צחק בעזרת הכינור; "דור הזהב" של המחצית הראשונה של המאה ה-20 קם לתחיה בנגינתו, שכולה חופש ואושר, בלי חשבון, בלי פחד וזהירות. בטהובן היה בנגינתו לביטוי אנושי מרהיב, הרבה מעל פרשנות של תווים, ובזכות נגינה זו אפשר היה להבין למה בני אדם עושים מוסיקה ביחד. הרבה אנשים התפלצו ממה שהם ראו כחילול היצירה של בטהובן בידיו של הכנר הזה.

"תווים הם סימנים שחורים, אין להם משמעות", אומר גיטליס, "אני מנגן כינור, אבל כדי לנגן טוב צריך להיות הרבה יותר מאשר נגן כינור, יש עולם שלם שחי ביחד עם זה, כמו הזרמים באוקיינוס; ובכל מקרה, הרבה פעמים אני לא משתמש בתווים כלל, אלא מאלתר. תמיד אילתרתי הדרנים, והייתי ממציא סיפורים עליהם לקהל, סיפורים שהיו מביאים אותי לדמעות. לפעמים הייתי מודיע לקהל שקרא לי להדרן שגיליתי לאחרונה מלחין אנגלי בשם גלין, ואנגן להם את יצירתו ששמה ‘הרהורים בקול רם' - פעם נקלעתי לתסבוכת רצינית כי מישהי באולם, שכבר שמעה את גלין כביכול בקונצרט אחר, ביקשה שאנגן שוב גם כאן".

ואיך יצאת מזה?

"הודעתי שאנגן יצירה אחרת שלו".

היו לך עוד מלחינים שהמצאת?

"כן, ודאי. בלודי באיטליה הודעתי שאנגן יצירה של מלחין אחר שגיליתי, ולמען האמת צץ לי בראש שם קצת מוזר: ליאון ז'בוטינסקי. שם היצירה: ‘אלגיה למורטדלה'" - גיטליס מגלגל בפיו את המבטא האיטלקי בדייקנות עוצרת נשימה ומצחיקה עד דמעות - "'מורטדלה'!", הוא צוחק, "הבשר האיטלקי! אבל אפשר גם לפרש זאת כקינה למישהי שמתה".

ומה ניגנת?

"כשאני מתחיל לאלתר אין לי מושג מה יקרה, מצליל לצליל. אני מנגן את הצליל הראשון, והדלת נפתחת אל הלא נודע".

אולי זה קשור להליכה לאיבוד? לאבד את עצמך?

"אולי. ועם זאת צריך לזכור שבמוסיקה, לאבד את עצמך אין משמעו לאבד שליטה אלא למצוא את הדרך הנכונה".

הופעתו הראשונה הבינלאומית של גיטליס היתה בלונדון, ברויאל אלברט הול, ובארצות הברית: בסיור שהופק על ידי הסוכן האגדי שול יורוק שלקח אותו תחת חסותו. הכנר הצעיר ניגן עם צמרת המבצעים האמריקאית והעולמית של אז באותו סיור: תזמורת פילדלפיה בניצוח יוג'ין אורמנדי, ותזמורת שיקגו בניצוח גאורג סל. מאז קשה למנות את הבימות עליהן הופיע - הן היו החשובות והגדולות בעולם; וכן את ההקלטות שלו, אחרי הראשונה שבה הקליט את הקונצ'רטו לכינור של אלבן ברג, הקלטה שזכתה ב"גראנד פרי".

כשחקן הוא השתתף בכמה סרטים וכישרון המשחק הזה מתבטא כל הזמן בשיחה אתו; וכמורה בכיתות אמן ממשיך להיות מוזמן לאינספור מרכזים, מחנות קיץ ופסטיבלים.

ב-1956, 24 שנה אחרי שהפליג מנמל יפו אל הלא נודע על סיפון ה"ספינקס", חזר בפעם הראשונה גיטליס לישראל: "זו היתה תקופה מהיפות בחיי", הוא מספר, "חצי שנה גרתי כאן, שכרתי דירה קטנה עם מרפסת גדולה מול הים - ובאו שחקנים, חברים, שייקה אופיר ביניהם, והייתי מאושר".

גיטליס, אם אין הדבר עדיין ברור, הוא אדם שכל כולו תשוקה - לחיים, לחברים, לבני אדם; "אבל הייתי צריך לנסוע לרומא לנגן בקונצרט - ובדיוק התחילה מלחמת סואץ. בכל זאת הצלחתי לצאת מהארץ, נסעתי, הגעתי לרומא וניגנתי סולו עם האקדמיה סנטה צ'צ'יליה - יוג'ין גוסנס ניצח עלי בקונצ'רטו של פגניני, והיה קר, והלב שלי היה בארץ, במלחמה". וכאן מפליג גיטליס למחוזות שבהם הוא מאסטרו לא פחות גדול ומרתק מאמנותו ככנר: היותו מספר סיפורים. בכיתת האמן הוא הזכיר את הקונצרט הזה, והעלה את שמה של שחקנית איטלקייה נערצה, סילוואנה מאנגנו, שנכחה בו - וזה היה הרגע לשאול אותו על כך.

זה היה הקונצרט שבו פגשת את מאנגנו?

"כן!", עונה גיטליס במסתוריות, "בכל התוהו ובוהו הזה של אחורי הקלעים, והדאגה שלי שכירסמה, עליתי לבמה - ושמתי לב שהאולם היה מלא לגמרי, אבל שבדיוק מולי, בשורות הראשונות, היה שטח גדול של מושבים ריקים, בצורת משולש; ובמרכזו, מבודדת לגמרי ולבדה, ישבה אשה. הרמתי את הקשת, היא הביטה בי, ואני הבטתי בה - ואת הקונצרט הזה הרגשתי שאני מנגן רק בשבילה. כל הקהל באולם נמוג ורק שנינו נשארנו בו. וכן, זו היתה סילוואנה מאנגנו. הקשר בינינו היה חזק, ומיידי - ואחרי ההשתחוויות חזרתי מהר להדרן".

ו...

"היא כבר לא היתה שם. פשוט נעלמה".

חלק מאמנות הסיפור היא האכזבה שהמספר גורם לקהלו, לפחות אכזבה רגעית: "אחרי כמה שנים הייתי בדרום צרפת בפסטיבל מנטון, קרוב לחוף התכלת קוט ד'אזור. ואחר כך בעיר ואנס", ממשיך גיטליס, "ישבנו אחר כך כמה אנשים, והסתבר שאחת מהן היא בתה של מאנגנו - ושאמא שלה כאן, בעיר! היא הזמינה אותנו אליה לחגוג אחרי הקונצרט. דאגתי להביא את הכינור שלי והגענו אליה - זה היה כבר שלוש בבוקר והשחר התחיל לעלות. כל הבית שלה, וילה גדולה, היה בנוי משיש; והוצאתי את הכינור והתחלתי לנגן. האקוסטיקה היתה כמו בכנסייה. הבחנתי במדרגות פנימיות שמטפסות למעלה, עליתי בהן תוך כדי נגינה בכינור, כשהבית מצלצל ומהדהד כולו כמו קתדרלה, היה עדיין חושך - ופתאום אני רואה לפני רוח רפאים, אשה שיצאה ונעמדה מולי. סילוואנה מאנגנו. המשכתי לנגן - בשבילה. ואחר כך, בלי להוציא מילה, התחבקנו, בכינו - והלכתי משם. למחרת גילתה לי הבת שאמא שלה, שישבה מולי לבדה בסנטה צ'צ'יליה ואני ניגנתי בשבילה בלי לדעת למה - שאמא שלה סיפרה על המקרה זה. זו היתה פגישה של רומיאו ויוליה. וסיפורים כאלה היו לי כל החיים".

מעל כולם, היה זה יאשה חפץ שעמו היתה לגיטליס חברות מיוחדת במינה: "את ההקלטות של חפץ שמעתי בפעם הראשונה בגיל 6", הוא מספר - וההשפעה עליו היתה עצומה. רק כנרים יכולים להבין באמת את גדולתו של חפץ, המאסטרו הגדול מכולם; ואותו חפץ אמר על גיטליס שהוא הכנר הטוב ביותר שחי בזמנו - את זה גיטליס לא ידע כשהוזמן יום אחד למסיבה אצל רומן פולנסקי: "אמרו לי שגם יאשה חפץ יהיה שם, וחשבתי לעצמי, הנה ההזדמנות הגדולה שלי: יום אחד אוכל לספר לנכדים שלי שפעם, בשנות ה-60, נשמתי את אותו האוויר שנשם חפץ. התיישבנו לארוחה. ליליאן גיש היתה לשמאלי ומולי, בדיוק מולי מהעבר השני של השולחן, לא אחר מיאשה חפץ עצמו. הוא התחיל לדבר ולא הצלחתי לפענח אף מלה, רק בהיתי בו - ופתאום התברר לי שהוא מדבר אלי. באותו זמן עוד לא ידעתי שהוא עקב אחרי, וידע עלי הכל. ומה הוא שאל אותי: what's your latest? לא הבנתי - האחרונה שלי? אז שאלתי אותו, למה אתה מתכוון, לבדיחה האחרונה שלי? לא, הוא ענה, ליצירה האחרונה שלמדת בעל פה. זה היה מין הומור כזה ובאותו הרגע, כמו בשרביט קסם, הכל נעלם ונותרו בחדר רק שני אנשים: כנר ששמו חפץ, וכנר ששמו גיטליס.

"אמרתי לו מה אני חושב על הנזק העצום שהוא גרם לאמנות הנגינה, כי דורות של כנרים מנסים לחקות אותו. לא הפסקנו לדבר שעתיים וקבענו שניפגש שוב. למחרת בבוקר הטלפון צילצל במלון, ישנתי, בקושי עניתי והייתי בטוח שזה חבר שלי, כנר אחר - וגם קראתי בשמו. ואז אני שומע קול אומר לי, זה ישה, מה אתה עושה אחרי הצהריים? תגיד לי אתה, עניתי לו. בוא לבית של פיאטיגורסקי, הוא אמר. היה שם מפגש, עם מילדרד דילינג שהיתה המורה של הרפו מארקס, ופרימרוז.

"עם חפץ זה היה כמו סיפור אהבה. הוא היה האוורסט. אבל הוא היה שברירי, ולא יכול היה לשמר את החברות הזאת הרבה זמן. וכך הבנתי מאיזה חומר עשויים אנשים גדולים כאלה. בלוס אנג'לס ניגנו יחד, והוא ליווה אותי בפסנתר, חפץ ליווה אותי! זה הזכיר כשלמדתי כינור אצל אנסקו, הייתי בן 14, והוא ליווה אותי כל הזמן כפי שמורים מלווים תלמידים שלהם. אנסקו, שהשאיר בי את החותם הגדול ביותר, חפץ, קרייזלר שאותו שמעתי הרבה פעמים; ויוסף חסיד - חבר מאוד קרוב שלי כשהיינו בני עשרה, עליו קרייזלר אמר, חפץ נולד פעם ב-100 שנה, חסיד - פעם במאתיים. זו פריבילגיה, לפגוש אנשים כאלה - והתלמידים של היום? אל מי הם יכולים להביט ככה? הלוא אין היום מודלים כאלה".

תלמידים - זה הדבר החשוב ביותר בחייו של גיטליס היום. הוא נוסע בעולם בלי הרף: מאילון לבודפשט, לכיתות אמן, ומשם הלאה - הכל מבסיסו, דירתו הציורית בפאריס שנמצאת ברובע הלטיני. הוא נסע ליפאן לציון שנה לאסון שפקד אותה בשיטפון הצונאמי: "כבר קרו אסונות בעולם אבל שם הוא היה כפול: גם הצונאמי לו גרם הטבע, וגם התפרקות הכור האטומי מעשה ידי אדם. לא יכולתי שלא לנסוע. ביפאן הייתי 30 פעם לפחות, אני אוהב מאוד את הארץ הזאת, ואני גם מתעצבן מאוד ממנה. צילמו אותי ליד עץ אחד שנשאר מ-80 אלף עצים: עמדתי לידו וניגנתי, כי תמיד אני לוקח את הכינור אתי, והתמונה זכתה בפרס ‘תמונת השנה' של מגזין".

ומה בדיוק חשוב לך בעבודה עם תלמידים? למה זה חשוב לך?

"אני לא מוכן לעזוב את העולם כשהוא בכזה מצב נורא. לא הייתי הרבה בבית הספר, אבל למדתי מספיק - וחשוב לי להעביר זאת הלאה - עם הכינור. ובייחוד כאן בישראל - אני רוצה לעשות דברים פה, אני רוצה להשקות, לגדל. והאם יש משהו יותר חשוב מילדים? גאונים ניתן לספור על יד אחת, וילדים - כל ילד הרי נולד גאון. הבעיה מתחילה כשמתחילים ללמד אותו. אני נזכר במה שפיקאסו אמר, שכשהוא היה ילד הוא צייר בסגנון רמברנדט, וכשהתבגר כל מה שרצה היה לצייר כמו ילד".

אתה יכול להגדיר את הקשר שלך לכינור? הוא חלק ממך, הוא הארכה של היד שלך? הוא האויב שלך?

"שאלה טובה", עונה גיטליס בנימוס, כדי לא להעליב, "כמעט בלתי ניתנת לתשובה. בעצם, היא לגמרי בלתי ניתנת לתשובה", הוא מוסיף, ומחייך את חיוכו הזדוני.

ובכל זאת?

"זה קשר של אהבה-שנאה. בוא נאמר שיש ביני לבינו אי הבנה הדדית".

ערך את העמודים: איתמר זהר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ