רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ינעם ליף, אבא של דפני, מספר על גישתו המוסיקלית והחינוכית

המלחין ינעם ליף ממעט לדבר על בתו, דפני, אבל את ניצני המחאה שלה מן הקיץ שעבר ניתן לזהות בגישה החברתית שלו בהוראה. עם מינויו לנשיא האקדמיה למוסיקה בירושלים הוא מדבר על דרכו לטפח חדשנות ועל רצונו לפתוח את שערי המוסד המצליח לקהל רב יותר

73תגובות

בחצי השנה האחרונה גבר המתח באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. הקדנציה השלישית והאחרונה של נשיאה, אילן שול, עמדה להיגמר, ופרופסורים רבים, גם מחוצה לה, הגישו את מועמדותם להחליף אותו. תחושה של אי-ודאות גאתה במוסד, והיא שככה מעט כשנודע שגם המלחין ינעם ליף הגיש את מועמדותו. אנחת רווחה נשמעה לקראת סוף שנת הלימודים, אחרי שוועדת חיפוש מרובת משתתפים שקיימה ראיונות ושמעה הרבה הצעות החליטה: פרופ' ינעם ליף נבחר לנשיא.

בסטודיו הקטן בביתו, שבו הוא מלחין, אפשר להבין למה היללו אנשים כה רבים את היבחרו: בנוסף לניסיון הרב שלו בעולם האקדמי ובתפקידי ניהול, ליף מתגלה כאדם החדור תשוקה לשני תחומים, מוסיקה וחינוך - ולא לשררה ולתככים של משחקי כוח. הוא נטול גינוני כבוד וכפל לשון פוליטי. הוא שמח על כל צעיר שבוחר ללמוד מוסיקה (כפי ששמח שילדיו, למשל, פנו דווקא לאמנויות אחרות - אדריכלות, קולנוע וציור): "כל אחד זכאי לקורטוב של נאיביות", הוא אומר.

מבחינתו, הקורבן הכי גדול שהקריב בגלל התפקיד החדש הוא הפסקת ההוראה בבית הספר התיכון שבו הוא מלמד 22 שנה: "זה קרע אותי. זהו מחיר כבד שאני משלם". הגישה הנפוצה, שהוראה בתיכון נחותה לעומת ההוראה באקדמיה ומשמשת לה רק מקפצה, זרה לו: "כשחיים פרמונט, מלחין ופרופסור עמית באקדמיה, הביא אותי ללמד בוויצו בחיפה, זה היה אחרי שכבר לימדתי חמש שנים באקדמיה, אבל זו נראתה לי תוספת הכרחית לראייה החינוכית הכוללת. הרי הסטודנטים לא באים לאקדמיה משום-מקום. מהיכן הם באים? מהתיכון, והשפעה כמורה בשלב הטרום-אקדמי הזה היא מהותית".

יעל אנגלהרט

כשמדברים על חינוך מוסיקלי בישראל, מתקדרת בעיניו חשרת עבים: "לכל ילד וילדה הזכות להתנסות בלימודי מוסיקה ותנועה במובן העמוק", אומר ליף. "למשרד החינוך הוגשו כבר ניירות עבודה מפורטים לפחות פעמיים, נתמכים במחקרים עדכניים, כדי להחזיר את לימודי המוסיקה לליבה בחינוך היסודי והעל-יסודי. הניירות הוגשו - אבל לא קרה דבר. אני רואה זאת בחומרה. והנה חודרים לשיחה", הוא מוסיף בחיוך, מצייר בדמיונו הקומפוזיטורי את האווירה הקודרת שמעוררים הדברים, "צלילי קרנות יער עמומים, עם טרמולו חרישי במיתרים. וסולו קרן אנגלית מצטרף ומקונן על מצב החינוך בארץ, ועל מצב האמנות ומעמדה של המוסיקה הרצינית האמנותית.

"אנחנו על פי תהום", הוא חוזר ומרצין, "יש כאלה שאומרים שבעתיד הקרוב כבר לא היה מי שינגן כאן בכינור או בקלרינט. האם צריך לחזור ולהסביר את החשיבות הקריטית של מוסיקה ונגינה לילדים? לאדם בכלל? לחזור ולמנות את מה שהיא מעניקה? קואורדינציה, היכרות עם תרבויות, כישורים חברתיים, פיתוח המוח, האזנה לזולת. העדר לימודי המוסיקה הוא שיקוף פניה של החברה: עצבנית, לא קשובה, לא סובלנית. אולי זו הסיבה שהחלטתי להתמודד על תפקיד הנשיאות - והנה קדרות הקרנות נהפכת לתרועת טרומבונים! אני רואה את עצמי ושכמותי כמו הילד עם האצבע בחור הסכר".

קהילות לומדות

אמיל סלמן

אילו מאפיינים עולים על הדעת כשמנסים לדמיין פרופיל של סטודנט לנגינה או ניצוח או הלחנה באקדמיה למוסיקה? אולי הראשון הוא הווירטואוזיות, המיומנות המושלמת האופיינית למוסיקאים מבצעים והידע הפנומנלי הנדרש ממלחינים; ובמלה אחת: מצוינות.

הגישה של הנשיא המיועד מנסה להיחלץ מהדימוי הזה: "אנחנו חייבים לסגל לעצמנו הסתכלות רחבה, הרבה מעבר למצוינות ולא רק מצוינות", אומר ליף. "רבים מבין הסטודנטים יהיו מורים, ואנחנו שואפים שהם יהיו מורים מעולים; ויש כאלה שיהיו מוסיקאים חובבים ברמה גבוהה, כאלה שדרך חייהם לא תהיה מוסיקלית מקצועית אבל הם יוכלו לנגן ולקרוא פרטיטורות.

טס שפלן

"במקביל להכנת הסטודנטים לעתיד המוסיקלי האישי שלהם, אנחנו כאקדמיה מחויבים לדאוג גם לפני התרבות, וזה אומר לחזק את הפעילות הקהילתית של המורים שלנו: יש תוכניות מאורגנות לשיתוף פעולה עם מרכזים וקונסרבטוריונים, והאקדמיה כבר זכתה בפרס המל"ג על מעורבות בקהילה.

"אני גאה גם בתלמידים שלנו שהחליטו לא להיות מוסיקאים", הוא מבהיר, "היתה לי הזכות ללמד אותם, ואני מכבד את ההחלטה שלהם להיות רופאים או עובדים סוציאליים או חוקרי כימיה או תרפיסטים. גם הם שומרי הגחלת המוסיקלית, הם ירצו לתת את החינוך הזה לילדים שלהם ולקהילה שלהם.

"אנחנו לא מכון קרטיס", נותן ליף כדוגמה את בית הספר הגבוה למוסיקה בפילדלפיה, שמקבל לשורותיו רק את המצטיינים ביותר, "האקדמיה צריכה לראות את פעולתה בראייה חברתית ותרבותית: כן להצמיח מנצחים גדולים, זו מטרה נהדרת - אבל גם מנצחים שייתנו את נשמתם בניצוח על תזמורות כלי נשיפה ועל אנסמבלים בפריפריה ועל מקהלות ילדים, וכך יהיו בסופו של דבר פורצי דרך לא פחות".

דניאל צ'צ'יק

זו גישה נועזת. יש לך עם מי לעבוד כדי לממש אותה?

"הרוב המכריע של חברי הסגל מורכב מאנשים שצמחו מתוך הפילוסופיה הזאת. לא צריכה להיות דילמה בין סטארים לבין מי שאינו כזה אבל רוצה ועומד בדרישות, בין האמן הטוטאלי ובין האמן מרובה-הרבדים שחדור בשליחות חברתית. עלינו להכיל את שניהם. יצירה וביצוע הם מצבים אינדיבידואליים, ההתמודדות היא אישית, ויש תחרות - איש לא מכחיש זאת. אבל התפקיד של האקדמיה מעל הכל הוא ליצור קהילות לומדות, מורים וסטודנטים. אני חושב שעצם בואם של אנשים לאקדמיה, ללמד וגם ללמוד, כבר מוכיח שיש להם כמיהה לקהילה, והמורה צריך למצוא את האיזון בין הדרישות הכופות בדידות לבין רעיון השיתוף, בין המשקל הכבד של ההתמודדות האינדיבידואלית ובין היכולת להנחיל לסטודנטים שמה שאתה עושה חשוב ואכפת לכולם".

האינסטינקט להוראה, התשוקה הזאת - נולדת אתם או שאלה תכונות נרכשות?

"כשנוסעים להתמקצע בתארים גבוהים בחו"ל, להתחכך בשולי האדרת של האמנים הגדולים, לחדד את המיומנות, לפרוץ עם משהו משלך במרכזים בעולם, הידע הולך ומצטבר, ובד בבד מתפתח צורך לחלוק אותו עם אחרים. חלק מלימודי התארים הגבוהים בארצות הברית הוא תמיד עבודה כעוזר הוראה, ויש גם מלגות הוראה, ואז מבקשים מהסטודנטים להחליף מישהו שנמצא בשנת שבתון - ואתה נדבק בשיגעון בלי להרגיש. פתאום נוכחתי שזה ממלא אותי; כשהתחלתי ללמד סונטה של בטהובן גיליתי בה אוצרות כל כך גדולים, והבנתי שהחוויה הזאת של גילוי תוך כדי הוראה היא חלק מהלימוד.

דודו בכר

"זה לא משהו שאזניח בגלל נשיאות האקדמיה", הוא מוסיף, "אני למשל נורא אוהב ללמד קונטרפונקט של המאה ה-16 בשנה א', והעקרונות המלודיים של הסגנון הזה, הטוהר של הקו הפשוט - אהיה חייב להמשיך ללמד זאת, נשיא או לא נשיא. הרי היום הצעירים חושבים שהם יודעים ושמעו הכל - את כל הדיסוננסים, את כל הצורות של מתח והרפיה מוסיקליים, את כל הרעשים. הכל מיטשטש, ואצלי הפשטות הזאת נוגעת במקום עמוק מאוד. כל פעם מחדש אני מקווה שאוכל להדביק את הסטודנטים בהתלהבות שלי".

פילדלפיה, ברלין, הונג קונג

את לימודי התואר השני והדוקטורט עשה ליף באוניברסיטת פנסילבניה, אצל שלושה מהמלחינים המרכזיים בסגנון המוסיקלי העכשווי בארצות הברית: ריצ'רד ורניק, ג'ורג' רוכברג וג'ורג' קראמב. אחר כך השתלם אצל לוצ'אנו בריו בטנגלווד. הוא בא לארצות הברית ב-1979, אחרי שלמד לתואר ראשון באקדמיה למוסיקה בירושלים והשלים בה תעודת אמן בקומפוזיציה אצל מרק קופיטמן. הוא לא נסע לאמריקה לבדו אלא בחברת אשתו טניה, שאותה הכיר באקדמיה הירושלמית: היא היתה סטודנטית לפסנתר וחינוך מוסיקלי, ובזמן שהותם שם השלימה גם היא לימודים גבוהים בתרפיה במוסיקה ותרפיה משפחתית. אבל לאקדמיה למוסיקה היה תמיד מקום מכריע בחייו.

הוא נולד ב-1953 בירושלים, "ואני מכיר את האקדמיה מגיל חמש וחצי, כשנכנסתי בשערי הקונסרבטוריון, שהוא חלק אינטגרלי ממנה וצמוד אליה, כדי ללמוד חלילית, אחר כך פסנתר ואחר כך כינור". אמו היתה מורה לפיתוח קול, בוגרת האקדמיה בעצמה, ואביו כנר חובב, כך שהמוסיקה היתה חלק מהבית. "אמי לימדה בבית ושמעתי את כל הרפרטואר הקולי. היא היתה פסנתרנית מעולה וליוותה את התלמידים. למרות זאת, בשנות העשרה פניתי לג'ז וניגנתי עם בני הדור שלי, למשל עמיקם קימלמן, והיתה גם הביג בנד של מל קלר; בסוף החלטתי אמנם להתמקד בקומפוזיציה, אבל אני מקווה שהספונטניות של הג'ז נשארה בי".

אמרת שהלימודים בחו"ל מקפלים בתוכם סכנת גלות: לא רציתם להישאר בארצות הברית אחרי תום הלימודים?

"כשחזרנו ב-1985 המשרה באקדמיה חיכתה לי, וזו דוגמה לדרך שבה ניתן ליצור אלטרנטיבה למי שנסע ללימודים: לחזור ללמד, אם לא באקדמיה אז בבתי ספר תיכוניים - וגם משום כך חשובות מגמות המוסיקה בהם. וחשוב לפתח כאן תוכנית ראויה ללימודי תואר שלישי במוסיקה.

"עם זאת, הקשר עם העולם הוא קריטי. העובדה שלמדתי בחו"ל ושאחר כך הזמינו אותי להיות מרצה אורח שם, והזמינו יצירות שלי לתזמורות ופסטיבלים באמריקה ובאירופה, נתנה לי הזדמנות לקבל פרספקטיבה על ביצוע וגם על מה שקורה בעולם מבחינה פדגוגית ואקדמית".

ליף לימד במוסדות אקדמיים רבים, בראשם מכללת סוותמור היוקרתית ואוניברסיטת פנסילבניה, וכן התארח, בין השאר, באוניברסיטאות בברלין ובמינכן שבגרמניה ובמאסטריכט שבהולנד. רבות מעשרות היצירות שהלחין בוצעו בחו"ל, בין השאר על ידי סולני תזמורת פילדלפיה, קבוצת המוסיקה החדשה ניו יורק ואנסמבלים בפראג, ברלין, מינכן, סן פרנסיסקו והונג קונג.

כך הבשיל ניסיונו של ליף, וכשבוחנים את הביוגרפיה שלו מבינים כמה טבעי מקומו בראש המוסד שבו היה רוב חייו: 27 שנה כמרצה באקדמיה, שתי קדנציות כראש החוג לקומפוזיציה, שתי קדנציות כדקאן הסטודנטים, וגם דקאן הפקולטה לניצוח, קומפוזיציה וחינוך מוסיקלי. הוא מכיר מקרוב מאות תלמידים, כמו את עשרות חברי הסגל, את הוועד המנהל ואת חבר הנאמנים, את הקונסרבטוריון ואת בית הספר התיכון.

"כשאני למדתי באקדמיה בשנות ה-70 היו בה 150 סטודנטים, כשבאתי ללמד בה בשנות ה-80 היו כבר 350 והיום יש יותר מ-800", אומר ליף. "אני נכנס לנעליים גדולות של קודמי - מיכל זמורה כהן, מנדי רודן, אבנר בירון ואילן שול. הם הנהיגו את הצמיחה הזאת של האקדמיה, וירשתי ירושה נהדרת, הכוללת למשל תוכניות לימודים חדשות, את המחלקה למוסיקה ערבית, החוג למוסיקה בין-תחומית, המרכז הטכנולוגי שאנחנו מקימים והתוכניות לתואר שני עצמאי. לכן, קודם כל, אני רואה בעצמי ממשיך מסורת של נשיאי האקדמיה הקודמים ולא מחולל מהפכות. וזו מסורת מיוחדת, בינלאומית: האסכולה הרוסית בכינור, האסכולה הצרפתית בכלי הנשיפה מעץ, האמריקאית בכלי המתכת והמרכז-אירופית, הברלינאית-וינאית-הונגרית, בתיאוריה".

תוכל להתגבר על הנוקשות של המסורת המרכז-אירופית הזאת?

"היא כבר עברה שינויים, במיוחד דרך האסכולה התיאורטית האמריקאית. אנו משלבים בינה לבין תוכן חדיש. הרי אמנות היא מעבדה, היא לא שונה מהמדעים המדויקים, כי היא כל הזמן צריכה לבדוק ולחקור את התוצרים שלה: תוצרים של יצירה, פרויקטים חינוכיים ולימוד מתודולוגיות. אם יש דיסציפלינה שחותרת נגד מודלים קיימים ומתנגדת לציות להם, זו האמנות. היא שואפת להגדיל את מרחב הסיכון, לא ללכת על בטוח. ללכת על החבל הדק שבין הקונסנזוס לבלתי נודע - אם בכוריאוגרפיה או בטכניקה קומפוזיטורית או במתודולוגיות של הוראת הכלי".

למשל?

"למשל המתודולוגיה בהוראת הג'ז שהתפתחה כל כך והביאה לפריצה של הכישרונות הישראליים לפסגה העולמית", עונה ליף ומוסיף: "אני לא יודע אם הבחירה בי נועדה להעמיד קומפוזיטור בראש האקדמיה, אבל הערכים של חדשנות, נסיינות, לקיחת סיכונים, הקומוניקטיביות יחד עם הליכה אל הלא נודע - הרי אלה ערכים של מלחין".

הדיון במשרה המחכה לליף, משרה של ניהול חינוכי, משכיח כמעט את האמנות שלו. יצירותיו משקפות בדרך מסתורית כלשהי את אישיותו: הן מודרניסטיות ומקוריות ועם זאת אנושיות, הן חדשניות בלי לשאוף להיות מהפכניות, והן ספוגות ברגש ובעליל פונות אל בני אדם.

"כל יצירה מתחילה בהמתנה ארוכה, בתקופת דגירה", אמר ליף בראיון ל"הארץ" לקראת ביצוע של יצירה שלו לפני כשלוש שנים, "פנטסיה כנענית מס' 5" שמה. "המתנה - כדי לקבל את האופי המיוחד לה, וגם כדי שאוכל להתנקות כביכול מהיצירה הקודמת, מין חיטוי יצירתי.

"יצירות מתנהגות בצורות שונות", המשיך ואמר באותו ראיון. "יש כאלה שלא נוצרות בדרך כרונולוגית אלא חלקים שרק אחר כך מתחברים. יש כאלה שדווקא נבנות בצורה כרונולוגית, יש שנובעות מהכלל אל הפרט. מבחינה זאת עבודה של ציירים משפיעה עלי: הבד מונח על הכן והחשיבה היא שכבתית. כל פעם נוסף משהו חדש, ואי אפשר לדעת איך ייראה הצהוב שעל פני השטח בלי כל שכבות הצבע שבאו מתחתיו. וכמו ציירים, אני מרגיש שצריך ללכלך את הידיים, לבוא מתוך החומר, לחוות אותו באופן בלתי אמצעי - ואלה תהליכים אמוציונליים מאוד.

"בתחילת הלימודים באקדמיה המורים תמיד דחפו אותנו להרחיב את אמצעי הביטוי, לעשות דברים חדשים, לא לחזור על עצמנו", המשיך וסיפר, "ובארצות הברית, כשנתקעתי פעם ולא ידעתי איך להמשיך יצירה, ג'ורג' קראמב דווקא שלח אותי ליצירות העבר שלי: לך הביתה וחפש ביצירות הקודמות שלך את הדברים שחוזרים על עצמם, הוא הציע. ומצאתי - פה סלסול, שם אפקט הרמוני, או מרקם מסוים, שצצו שוב ושוב; והוא אמר לי, הם שלך, הם תמיד יופיעו אם תרצה או לא, השתמש בהם. ההתנקות הזאת היא לא לגמרי אפשרית, ואני לא באמת מתקדם מיצירה חדשה אחת לבאה אחריה אלא מסתובב בספירלה. הספירלה היא מה שמאפשר לנו לזהות מלחין כלשהו רק מהאזנה לתיבה אחת שלו, ולזהות צייר מקילומטר - אף שגם הם שאפו להתנקות כביכול מיצירות שלהם ולפתוח דף חדש ולא לומר אותו הדבר שוב ושוב. מתברר שזה קצת חסר תוחלת".

על בעיית המוסיקה החדישה והקושי של הקהל הישראלי לעכל אותה אמר ליף, שהסיבה היא כנראה היותה מדיום שכופה אינטימיות, שאי אפשר להסיט את ההאזנה כמו שמפנים מבט, או לסכור את השמיעה כמו שעוצמים עיניים: "באמנות, ובכלל בחיים, אפשר לבחור בנתיבים שונים של ריכוז וחוויה. במוסיקה לא. בקולנוע, ברגעים קשים תוך צפייה בסרט, אדם לפעמים אומר לעצמו 'הירגע, זה רק סרט'. הלוואי שהיה אפשר לומר זאת גם על מוסיקה עכשווית - שהמאזין יפקיר עצמו לחוויה כמו הצופה בסרט, מתוך ביטחון ביוצר, ושברגעים לא קלים, או תובעניים, או מעצבנים, פשוט יאמר לעצמו 'זו רק מוסיקה' - לא משהו שצריך לכעוס עליו אלא להיפתח אליו, מתוך סקרנות ולא מתוך ספקנות".

מאז אותו ראיון חלפו שלוש שנים, וליף הספיק להלחין בתקופה זו את מחזור השירים "מתוך סיבי השקט", יצירה לסופרן וחמישה נגנים לפי טקסטים של ישראל אלירז; יצירה לרביעיית מיתרים ופסנתר בארבע ידיים; שני ספרי "אינטרמצי" לשבעה נגנים; "מעורער-מהורהר" לחליל ותשעה נגנים; ושלושה מדריגלים לצ'לו ולתזמורת כלי מיתר.

האם תצליח להמשיך להלחין? נשיא אקדמיה - זו לא משרה גוזלת חיים?

"זו היתה ההתלבטות, איך אוכל לתפקד ולא לאבד את הזהות היצירתית שלי. הקלה עלי התובנה שהזהות היצירתית היא חלק מהתפקיד - ולכן אמשיך להלחין וללמד. בחרתי להלחין עכשיו יצירה שתעזור לי בזה, 'בשבח הדברים החולפים', שהיא מחזור שירים רחב היקף לפי מלים של ישראל אלירז שכתבתי לטנור גבי שדה והפסנתרן עמית דולברג (היצירה בוצעה שלשום בחג המוסיקה הישראלית - נב"ז). זה חלק מהמחזור, לא כל הקובץ, והשירים הבודדים האלה הם כמו חוטים פרומים,

והם יהיו חבלי ההצלה שלי, אותם אתפוס ואוחז בהם כדי להוסיף עליהם בהדרגתיות, וכך יתאפשר לי להיות קרוב אצל עצמי גם לאורך התקופה הזאת. קונצרטים של יצירותי שמתוכננים בישראל, וגם בפראג ובפילדלפיה, יעזרו גם הם".

עוד משימות שהוא מציב בעדיפות גבוהה הן בנייה של סגל מורים עתידי: "אני ועמיתי נמצאים בגיל של מורינו כשהביאו אותנו לאקדמיה", הוא אומר, "וזה בדיוק הזמן להקים את הדור הבא"; וגם תוכנית הדוקטורט בקומפוזיציה (DMA) בשיתוף האוניברסיטה העברית, העומדת לפני הגשה למל"ג, שהוא רואה בה חשיבות עליונה "כחלופה מהותית ללימודים בניכר"; וגיוס משאבים כספיים: "את התחום הזה אצטרך ללמוד", הוא ממשיך, "אף שגם מהבחינה הזאת קיבלתי ירושה מצוינת בדמות האגף החדש שהושלם עתה, עם אולמות מחול חדשים ואולם הקונצרטים שנמצא בעיצומו של תכנון, בזכות תרומה נדיבה מאוד שהתקבלה לצורך כך".

ויש עוד מטרה, שהיא אולי יותר משאלת לב: "שכל מי שרוצה ועומד בקריטריונים יוכל לבוא ללמוד אצלנו. האקדמיה היא בבואה של החברה הישראלית על גוניה הרבים, ואנו מעניקים לא מעט מלגות הצטיינות ומשתדלים להיענות למצוקותיהם הכלכליות של הסטודנטים ככל הניתן".

הוא אופטימי בזכות החפיפה המוצלחת עם קודמו שול ובזכות שיתוף הפעולה שהוא זוכה לו מצד עמיתיו חברי הסגל: "הידיעה שאני לא לבד עוזרת, כי ג'וב כזה אפשר לעשות אך ורק בעבודת צוות. כולנו מבינים את הצורך לחתור קדימה, לא לקפוא על השמרים, ועם זאת לשמור על הערכים ההיסטוריים; לאמץ דיסציפלינות חדשות ולהשביח אותן, אבל בלי להיעתר לכל גחמה. השיח הזה חייב בדיון מעמיק של כולם, של כל חברי הסגל, בדינמיות, בסיעור מוחות. כל מחלקה באקדמיה שעושה את זה, מצליחה.

"זה נס, האקדמיה הזאת", הוא מוסיף, "ירושלים? מי בא בכלל לירושלים? והנה באים מאות כדי לגור וללמוד כאן. זה מעיד על כוח המשיכה של האקדמיה".

בקיץ 2011, כשתמונתה של דפני ליף התחילה להתנוסס בעיתונים, קיבל ינעם ליף הודעת דואר אלקטרוני דחופה מחבר ובה ברכות על האומץ של בתו והתעניינות בשלומו ושלום אשתו טניה. "בעיקר מודאגים", באה התשובה הלקונית.

"התחושה היתה של הפתעה. כולם הופתעו, ואנחנו בתוכם", אומר ליף כעת. "כולם, וגם אנחנו, נתפסו לא מוכנים לעוצמות האלה - ולכן נפתחו אליהן. ההזדהות שלי וההתרגשות שלי התעלו הרבה מעבר לכך שמדובר בבתי.

"כל מה שקרה בקיץ 2011 נתן לנו מבט הרבה יותר נוקב לתוך עצמנו", הוא ממשיך, "מצאנו את עצמנו נשאבים לתוך האירועים אונליין, מעורבים מאוד אמוציונלית, וגילינו שהמחאה החברתית מוציאה מהרבה מאוד אנשים את הטוב שבהם - אם במטבח ברוטשילד ואם בפעולות התנדבותיות, בגילויי דעת, בהבעת הזדהות. קיבלנו מכתבים ומיילים מכל קצווי הארץ, מאנשים שאיננו מכירים, מצעירים ומבוגרים, פרופסורים וחקלאים. הם מצאו את הכתובת שלנו ושלחו מכתבי הזדהות; ממפקד אוניות מעפילים בן 86 שהשווה את דור המחאה לדור המייסדים ועד צעירים בשנות העשרים המוקדמות, המבטאים את מה שראו בהתפוררותה של החברה ואת התקווה העצומה שהם תולים במחאה ומוביליה. זה עזר להתמודד עם הדאגה היום-יומית".

על תוכניותיה של דפני ליף להמשך המחאה, על מעשיה, תגובותיה - על כך אביה לא מדבר: "כבר בהתחלה דפני ביקשה מאתנו להיות 100% הורים, 0% יועצים ו-0% מתווכים", הוא אומר, "המשפחה כיחידה וכערך נשארה מחוץ לתחום העין הציבורית ולכן שמרנו על הפרטיות מכל משמר, על מנת שבכל המערבולת הזאת נוכל להמשיך ולנהל חיים ולתפקד".

משהו מהסכר המבוצר הזה נפרץ במכתב הפומבי שפירסם ינעם ליף אחרי המעצר הברוטלי של בתו, שהותקפה על ידי שוטרים, נפצעה, הוכנסה בכוח אל ניידת משטרה והושלכה למעצר: "דפני, בתנו האהובה, האמיצה!" הוא כתב בסוף יוני השנה, מפר את שתיקת המשפחה שהתבקשה שוב ושוב להתראיין ולספר לעולם על הבת, על הבית שבו גדלה, על אורחות חייה: "לא התראיינו. היינו בונקר, גם אל מול ההכפשות הקשות, הזדוניות, מול ניסיונותיהם הנואלים של פוליטיקאים ופוליטיקאיות לתייג אותך במגמתיות, אל מול כל אותם צרי עין הרוצים לחדור אל חייך, אל תיקך הרפואי...", הוא המשיך, וסיפר על הרקע שבו גדל הוא עצמו, ברחביה בירושלים בתקופת הצנע של שנות ה-50 וה-60, ועל אמה של דפני, טניה, ש"באותו הזמן גדלה בבית קטן בריגה עם הוריה המבוגרים, אחיה הגדול ושלושת אחייניה... אותם הצליח אביה לאתר בבתי יתומים לאחר המלחמה". הוא שירטט במכתב את המחויבות של בתו מילדות ללימודים ולחופש ביטוי, לעצמאות ומעורבות חברתית, להתנדבות וסיוע, ותיאר את ההתמסרות חסרת הפשרות שלה למחאה החברתית.

למה כתבת?

"בגלל המעצר האלים שלה. זה שבר אותי. אבל לא אותה. זה כבוד לנו להיקרא 'אבא ואמא של דפני ליף', כמו שהתחילו לקרוא לנו. והתחושות העזות מאז, ההתרגשות מהמאמץ שלה ומההתגייסות סביבה למען התכנים והמטרות - אלה לא שככו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#