בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חינוך מוסיקלי: כך עושים את זה בפינלנד

לימודי חובה עד כיתה ז', היצע גדול בתיכון, שפע קונסרבטוריונים המשרתים גם חובבים, ותמיכה כספית על פי חוק. פרופ' היידי וסטרלונד המתארחת בארץ מספרת על השיטה הפינלנדית ועל תרומת הרוק להלחנה קלאסית

34תגובות

שנת ה-100 לייסודה של מכללת לוינסקי לחינוך מתאפיינת בעושר אירועים, מוסיקליים ואינטלקטואליים, ואחד השיאים של חגיגות המאה היה כנס בינלאומי מיוחד שנערך בשבוע שעבר, ובו התארחו פרופסורים מומחים בחינוך מוסיקלי, ביניהם מאוניברסיטאות הרווארד, בוסטון, קולומביה ואריזונה בארצות הברית. בין הדוברים היתה גם פרופ' היידי וסטרלונד מהאקדמיה יאן סיבליוס בהלסינקי, מומחית בתחום הפילוסופיה של החינוך המוסיקלי ודמות בכירה בחיים האקדמיים בארצה.

פינלנד כידוע היא מושא השוואה חביב על ישראלים: מדינה שאוכלוסייתה קטנה, רק חמישה מיליון איש וחצי, עם קטן וגאה שידע מלחמות עקובות מדם: "מאה שנות מלחמה עד היום משפיעות עלינו", אומרת היידי וסטרלונד, "העם הפיני הוא מלנכולי. לא עם שמח כמו שכנינו השוודים". ופינלנד גם היא צומת רב-תרבותי שנקלע בין מזרח למערב: "התפישה כאילו התרבות שלנו נבדלת אינה נכונה. הפינים הם עירוב בין מערב למזרח, עם השפעות סלאוויות, וזה ניכר גם במוסיקה, העממית וגם הקלסית. מצד שני, וזה אולי דומה לכם הישראלים, יש לנו האפוס הלאומי המיוחד לנו, ושפה יחידאית עתיקת יומין שאיש מלבדנו לא מדבר בעולם ¬ וזה מבחינתנו גורם של גאווה, גורם מאחד ומגדיר
זהות".

כאן, נדמה, נגמרים קווי הדמיון: "בפינלנד לימודי המוסיקה הם חובה, מכיתה א' עד ז', ואחריהם יש הרבה אפשרויות ללמוד מוסיקה גם בתיכון", מתארת וסטרלונד את מערכת החינוך המוסיקלי בארצה. "עדיין יש מה לשפר, כי בבתי הספר המורים הכלליים הם אלה שמלמדים מוסיקה וזה חוסם את הדרך למוסיקאים מקצועיים בהוראה".

דניאל בר און

בפינלנד יש חוק מיוחד המסדיר את החינוך המוסיקלי ואת התמיכה הממשלתית בו, מתוך תפישה שלימוד מוסיקה היא זכות אזרחית בסיסית. לכן, מוסדות החינוך המוסיקליים שאינם בתי ספר, שבישראל נקראים קונסרבטוריונים ובהם לומדים ילדים ובני נוער עד גיל 18 אחר הצהריים, הם ברמה גבוהה. מספר הקונסרבטוריונים שם גדול - 99 מהם, לעומת 41 בישראל, מרשתים את הארץ הענקית שבה צפיפות האוכלוסין היא כ-15 איש לקילומטר מרובע (בישראל: 315).

"קורה משהו חדש בקונסרבטוריונים: עולה דרישה ללמוד בהם סגנונות מוסיקליים נוספים, מעבר לקלאסית", מספרת וסטרלונד. "לפני עשר שנים נפלה החלטה עקרונית בעולם החינוך המוסיקלי, כשהוחלט שכל מי שלומד מוסיקה חייב לדעת גם לאלתר וללוות שירים פופולריים משמיעה. זאת כדי למנוע את הפחד שכל מוסיקאי קלאסי מכיר כשמבקשים אותו לנגן שיר מהראש או ללוות, ואת השיתוק האוחז בו כשלוקחים ממנו את התווים. וגם כדי לאפשר שליטה ביותר מכלי אחד".

כשמחדירים מוסיקות קלות לעולם הקלאסי, כך נטען לא אחת, התוצאה היא השתלטות שלהן ומחיקת התרבות הקלאסית. בפינלנד, מסתבר, זה לא כך: "סטודנטית שלי גילתה במחקר שרבים מהמלחינים הפינים העכשוויים אמנם למדו מוסיקה קלאסית, אבל הפכו למלחינים דרך ההשתתפות שלהם בלהקות רוק", אומרת וסטרלונד. "רק שם ניתן להם היתר לעשות מוסיקה שלהם, בעצמם, בלי הדרישה המקסימליסטית של החינוך הקלאסי. לכן אני חושבת שהסגנונות רק מזינים זה את זה".

קחו לדוגמא את קותימאן

וסטרלונד באה ממשפחה מוסיקלית: אביה מנצח מקהלות ואמה זמרת, ובני המשפחה תמיד ניגנו יחד בתזמורת משפחתית. היא גדלה בעיר מרוחקת, ליד הגבול הרוסי, ובזמן המלחמה הקרה הגבול היה סגור. "היום הרוסים הם קבוצת ההגירה הכי גדולה, בצד מהגרים רבים גם מאפריקה ומאסיה", היא אומרת, "מהגרים שנתקלים בקושי רב כי השפה הפינית מאוד קשה ללמידה. תמיד היו מיעוטים בפינלנד: בני רומה (לשעבר נקראו צוענים), בני האינואיט (אסקימואים) ושוודים; אבל הגירה היתה תמיד מעטה. המצב החדש הזה, יחד עם ההצטרפות לאיחוד האירופי, משפיעים על הזהות הפינית".

סביב שנות ה-80 הבינו בפינלנד שבלי מימון ציבורי נידונה החברה לכליה מבחינה תרבותית, והיום כל הקשת הפוליטית, משמאל ומימין, מאוחדת בנכונות לתמיכה באמנויות בכלל ובמוסיקה בפרט: "התמיכה הממשלתית גדולה יחסית", אומרת וסטרלונד, "ניתנות מלגות לימוד ומחיה של שנים וקמו הרבה קרנות פרטיות של עשירי פינלנד שתורמים מיליוני יורו מדי שנה. במדינה כל כך כך קטנה העשירים מכירים באחריות שלהם לתרבות: זה חלק ממחשבה דמוקרטית, מהידיעה לשכולם מגיע ולא רק למי שהוריו יכולים לתמוך בו. אין הרבה עשירים, והעשירים חיים בתחושה של אי נעימות, כמעט התנצלות על עושרם - ולכן הם נותנים ביד רחבה".

גם בלימודי המוסיקה הגבוהים לא נרתעים בפינלנד מהיפתחות לסגנונות חדשים: "באקדמיית סיבליוס ישנה מחלקת ג'ז מעולה, שאליה באים ללמוד גם מארצות הברית, ומחלקה למוסיקת עם; אלא שבניגוד לנורווגיה, למשל, שם יש תנועה לשימור מוסיקת העם והחייאה שלה, אצלנו הגישה היא 'הכירו את המסורת, אבל היו מסוגלים לעשות אתה משהו חדש'. זה השפיע על כל החינוך המוסיקלי. באקדמיה כל הסטודנטים במחלקה מלחינים, מאלתרים, מנגנים על הרבה כלים ועושים ניסויים. לכן ההיררכיות הישנות מתפרקות ומוסיקה העם הפכה באמת לנאמנה לשמה, מוסיקה של העם, של כולם. כשאני הייתי ילדה היא נחשבה למשהו מיושן, משעמם, לא רלוונטי ואף דוחה. היום זה הדבר הכי מעניין שיש".

השיחה עם וסטרלונד מגלה שהמוסיקה חוצה את גבולות הלימוד הפורמלי והאקדמיה, ומתגלה באופן יצירתי בכל בית: "למשל, יש אינספור מקהלות בפינלנד, היא אומרת, "וכל מיני תופעות שאחרים היו קוראים להן משוגעות, כמו מקהלת גברים ששרה בצעקות בלבד, או להקות רוק של אנשים קשישים שרק התחילו ללמוד לשיר ולנגן, או מקהלת אילתור שהתנאי להתקבלות אליה הוא אי ידיעה מוחלטת של מוסיקה וחוסר ניסיון מוסיקלי - אבל נכונות לשיר, זאת אומרת, להיות משוגע ואמיץ.

"עשרות אלפי בני אדם מלחינים בפינלנד", היא ממשיכה, "אפילו בלי לדעת תווים: באתר האינטרנט Mikseri אפשר לגלות איך אנשים משתפים זה את בהלחנה ומשאילים זה לזה נגנים. אבל בעצם", היא נזכרת, "גם אצלכם יש מי שמגשים את זה, קותימאן. הוא מראה איך ניתן ליצור ולהלחין אפילו בלי לדעת תווים ומבחינתי הוא התגלמות הדמוקרטיה. ואני נותנת אותו הרבה כדוגמה בשיעורים ובמאמרים שלי".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו