מאריי פראיה על יצירה נדירה של שוברט - מוזיקה קלאסית - הארץ

מאריי פראיה על יצירה נדירה של שוברט

הפסנתרן מאריי פראיה, המנצח בימים אלה על הפילהרמונית וגם מופיע אתה כסולן, מספר על התמסרותו לחקר המוסיקה הטונאלית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
חגי חיטרון

בשבוע שעבר, כהערת אגב בריאיון, אמר לי הכנר הרוסי הבינלאומי דמיטרי סיטקובצקי, במין תמיהה: "אחדים מעמיתיי אינם מבצעים כלל מוסיקה בת זמננו. פראיה, לופו, ולדימיר אשכנזי, לא חורגים מעבר לשוסטקוביץ'". ביום ראשון, בשיחה קצרה עם מאריי פראיה (Murray Perahia), לא התאפקתי מלספר לו על אמירתו של סיטקובצקי.

פראיה, מגדולי הפסנתרנים של סוף המאה ה 20 ושל ימינו (יליד ניו יורק, חי בלונדון, בן למשפחה סלוניקאית, ששמו העברי פרחיה ובנו שירת בצה"ל) סייג מעט את ההכללה, ככל שהיא נוגעת בו, וציין שמות אחדים של מלחינים בני המאה ה 20 שאת יצירותיהם ניגן (מייקל טיפט, ברטוק, בריטן), ועם זאת הסכים כי עקרונית, הקביעה על התרכזותו ברפרטואר לא מודרני נכונה. אכן, אמר, הוא מקדיש את כוחו למוסיקה הטונאלית, לחקר המבנה שלה, לנגינה. "כדי לנגן את באך ומוצרט עלי להבין לעומק את המוסיקה הטונאלית. זה העולם שלי".

שקדנותו של פראיה על היבטים תיאורטיים ¬ שהומחשה לא פעם בכיתות אמן שבהן הדריך ¬ והתעניינותו במבנה הפנימי של היצירות, בארוקיות, קלאסיות וגם רומנטיות, הולכת יד ביד עם פתיחות נלהבת אל המסר הרגשי והחוץ-מוסיקלי. כשפראיה מדבר על הקונצ'רטו ק' 595 של מוצרט, למשל ¬ יצירה שיבצע עכשיו עם הפילהרמונית, כמנצח וכסולן ¬ הוא מתאמץ לנסח במלים טפח מן המסרים שאצבעותיו מיטיבות כל כך להפיק.

מאריי פראיה

"הקונצ'רטו הזה מלא מסרים תת-טקסטואליים", הוא אומר. "מתחת לצלילים שורר עצב, ביטוי של יגון. הפרק הראשון, בתפיסת פראיה, הוא שיר אהבה, מזכיר מאוד את האופרה "כך עושות כולן". הנימה העיקרית: סליחה, קבלה, הכרה מתפייסת בחולשות הטבע האנושי. "זה מסר שמובע גם ב'נישואי פיגארו'". עוד הוא מזכיר כי בנושא הפרק האחרון של הקונצ'רטו השתמש מוצרט גם לשיר שחיבר אחר כך ושמו "געגועים לאביב". לכן, הוא מוסיף (מתוך הסתיגות עדינה, להתרשמותי), "יש מבצעים שנוטים להגיש את הפרק הזה באטיות ובקונטמפלטיביות".

בתחילת השבוע נידונו ביצועים ליצירה זו של מוצרט (הקונצ'רטו האחרון שמוצרט חיבר) בערב עיון שהיה במכללת לוינסקי, בהנחיית נועם בן זאב (סדרת "דיוורטימנטו"). שלושה פסנתרנים ¬ עופרה יצחקי, יונתן זק ושלומי שם-טוב ¬ האזינו לקטעים מתוך שלושה ביצועים מוקלטים לקונצ'רטו, מידי אמנים מפורסמים (אוצ'ידה, שטאייר, בקהאוז, קצת פראיה) והביעו את דעתם. אחת המסקנות האפשריות מהדיון: מוצרט בפסגותיו נשמע נפלא בפירושים הפוכים, בגישות שמעוררת תגובות קוטביות ¬ גם אצל מקצועני פסנתר.

בין הביצועים שהודגמו בדיון היה כאמור קטע מתוך הפרק הראשון של הקונצ'רטו בביצוע אנדריאס שטאייר בפסנתר פטישים ("פורט פיאנו") עם תזמורת הבארוק מפרייבורג. לדעת הח"מ, אגב, ביצועיו של שטאייר לקונצ'רטי של מוצרט עומדים בראש הצמרת.

מה דעתו של פראיה על מוצרט בפסנתר פטישים? "אני אוהב את הפורטפיאנו", הוא אומר, "בזכות השקיפות והבהירות, אבל לפסנתר מודרני יש אפשרויות שירתיות מגוונות, הוא משרת ביתר הצלחה את מוצרט, וגם את באך. זה הכלי שלי".

שוברט בבגדי יואכים

התעוררות הרוח הטבעית לקראת ביצועיו של פראיה לקונצ'רטי ידועים מאוד של באך (פה-מינור, מס' 1056 ברי"ב), וכאמור מוצרט (ק' 595), עומדים הפעם לצד אטרקציה אחרת, מיוחדת: ביצוע בכורה בישראל, ככל הידוע, לנוסח התזמורתי ל"גראנד דואו" של שוברט. יצירה ארוכה זו חוברה במקור לנגינה בפסנתר בארבע ידיים, וגם בנוסח זה היא נדירה עלי במות. אפילו פראיה, שוברטאי בכל רמ"ח, אמר שאינו מכיר נוסח מוקלט של הגרסה לפסנתר וגם אמר שהוא עצמו, כפסנתרן, לא הופיע מעולם בפומבי בנגינת ה"גראנד דואו".

איך קרה שלא? תשובתו מפתיעה לכאורה. "לדעתי", אמר, "זו לא יצירה פסנתרנית". בתפיסתו, ה"גראנד דואו" הוא במהותו סימפוניה וכך יש להשמיעו. האזנה לקטע מהיצירה בחזרה של מאריי פראיה עם הפילהרמונית, אתמול, הציבה המחשה מכרעת של גישתו. עוד הדגיש כי העיבוד ל"גראנד דואו" שעשה הכנר יוזף יואכים (ב 1855, הוא הנוסח שיבצע עם הפילהרמונית), הושפע מעצות של ידידו ברהמס, והן מסומנות בתווי העיבוד במלים "כרצון יוהנס".

מה הבעיה העיקרית בביצוע היצירה הזאת בנוסח תזמורתי?

פראיה: "האתגר כאן הוא שמירת מתח, כלומר הצורך ¬ שוודאי אינו ספציפי רק ליצירה זו למצוא שיווי משקל בין התוויית הקו הגדול של המוסיקה ובין מיצוי מלוא ההבעה האפשרית מפסוקים בודדים". על הפרק השני, האטי הוא אומר: "הוא ממש מעיף אותי, שובר את הלב". על הפרק האחרון של היצירה, שיואכים קבע לו טמפו של "אלגרו מא נון טרופו" (מהיר אבל לא יותר מדי ¬ לעומת "אלגרו ויוואצ'ה" בנוסח המקורי של שוברט) ¬ פרק שהמוסיקאי ישראל דליות, בדברי ההסבר שלו בתוכניית הקונצרט, מאפיינו כ"שופע גוונים ויסודות ריתמיים ב"נוסח הונגרי'" ¬ אומר פראיה כי זה הפרק המאתגר והקשה ביותר לביצוע, ורומז כי הוא פרובלמטי במידת מה.

שאלתי אם גם לאוזניו נשמע הנושא השוברטי של הפרק כמבשר את נושא הפרק האחרון של יצירה מפורסמת הרבה יותר ¬ חמישיית הפסנתר של ברהמס. "כן, זו נעימה דומה מאוד, בלי ספק", הוא מסכים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ