בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עד כמה אכפת למפלגות מהתרבות הישראלית

חינוך לאמנות, תקצוב היצירה, אפילו איזכור המלה "מוסיקה" - כל אלה נעדרים ממצעי המפלגות או נדחקים לשוליים. "התנועה", למשל, מציעה טקסט משעשע עם ארומה פוסט-מודרנית

19תגובות

"אם יש בידך שתי פרוטות, קנה באחת פרוסת לחם ובאחרת פרח": נראה שהפתגם הסיני העתיק הזה, או שמא היפני (אם הוא פתגם אותנטי כלל, ולא מומצא), לא ממש מדבר אל לב החברה הישראלית. איך יודעים? לפי מערכת הבחירות שמתעצמת עכשיו. האמנות, המוסיקה, היצירה - שהן הפרח בפתגם - לא משחקות במגרש הפוליטי. בתוך מהומת הסחר-מכר, איש מהפוליטיקאים לא מכריז בראש חוצות שיש גם פרח למכירה בין פריטי מרכולתו. איש לא מנסה לפתות בוחרים ולמשוך אותם אליו באמצעות יופי וצבעוניות, דרך ערוצי תקשורת חושניים יותר.

ואולי בכל זאת, בסתר לבם, יש אפילו לפוליטיקאים עבי העור איזו פינה חמה לתרבות ואמנות, ליצירה ולרוח? כדי לברר זאת, ביליתי סופשבוע משעשע בחיפוש אחר נושאים אלה בכמה ממצעי המפלגות. לכאורה, אין טקסט משעמם יותר, נבוב ויומרני יותר, ממצע של מפלגה. יותר מכל מזכירים המצעים את הסצינה החביבה בז'אנר המערב הפרוע בקולנוע, כשרוכל נוכל נעמד על במה קטנה במרכז העיירה סחופת הרוחות והאבק ומכריז באוזני הגברים המזוקנים והנשים עטויות השביסים על תכשירי הפלא שלו, שאותם רקח מחומרים זולים חסרי ערך. זה מקומם, אבל גם מהנה ומצחיק.

מצע "התנועה", למשל, מזכיר את הסצינה הזאת יותר מכולם. המפלגה הספיקה לכתוב רק מצע קצר, כנראה בגלל הבהילות בה הוקמה, אבל מה שכתבה משעשע במיוחד, וההכלאה בין הפואטי לפוסט-מודרני מגיעה לא אחת לגבול הג'יבריש. למשל בתחום החינוך והתרבות: "לממד הרוח בחינוך הכלה רחבה ומזמינה... גבולותיו של המושג רחבים מאוד, שהרי כל האידיאות הן פרי הרוח... הוא מתקיים ופועל בתרבות מוגדרת, ובורר מתוכה תכנים, ערכים וסמלים שיש בהם לתרום... למפגש של האדם עם הספירה העילית שבתוכו ובבריאה. בעודו שואב תכנים מתרבות פרטיקולרית, פתוח ממד הרוח לתרבויות אחרות ושואף לקיים עמן שיח וקשר, במיוחד עם הספירה הרוחנית שבהן".

איור: ערן וולקובסקי

לפחות אפשר היה למצוא את המלה "תרבות" במצע המוזר הזה. במצע הליכוד, למשל, הצלחתי בקושי למצוא אותה: "ירושלים היא לב-ליבה של התרבות היהודית ואנחנו נמשיך לשמור עליה" - רק זה נכתב שם. גם באחרים היא בקושי מופיעה: "יש עתיד עם נשים", "יש עתיד בספורט", "יש עתיד בקהילה הגאה", מפרטים הסעיפים השונים במפלגה של יאיר לפיד, אבל אין עתיד בתרבות; וכך גם אצל בל"ד, "עם שלם", ורוב האחרות.

חיפוש אחר "מוסיקה" לא העלה דבר בכל רבבות המלים של המצעים - למעט בשניים. "ישראל ביתנו", כדבריה, רואה חשיבות רבה בעידוד האמנות, התרבות והספורט, ואף מציינת מוסיקה במפורש, בכותבה שהיא תחתור "להרחבת אפשרויות לימודי מוסיקה ונגינה ולטיפוח כישרונות ומצוינות בתחום, במחירים שווים לכל נפש". ומרצ, בסעיף אמנות ותרבות שהוא הגדול בכל המצעים, ובינות להתייחסותה הענפה לתחומים אלה מהיבטים של העסקה, חופש ביטוי, חינוך ותמיכה ציבורית, שמה בעדיפות גבוהה את "הרחבת החינוך האמנותי והמוסיקלי בכל בתי הספר החל מהגיל הרך".

חד"ש גם היא מקדישה לתחום קצת יותר מהממוצע: "הגדלה משמעותית של התקציבים הממשלתיים למוסדות התרבות... העלאת תקציב התרבות לאחוז אחד מתקציב המדינה" ¬ היא כותבת - ונוקבת בנתח התקציבי שאותו ממליץ אונסק"ו להקדיש לתרבות - ומפרטת גם את עקרונותיה ביריעה רחבה המתייחסת לאמנות, כמו חיזוק מעמדם של היוצרים, עידוד הפקות מקור בתיאטרון ובקולנוע, הבטחת תנאים סוציאליים וקידום חקיקה להגנה על זכויות היוצרים.

העבודה גם היא מבינה שצריך להגדיל את התמיכה הציבורית לתחום: "הגדלת ההקצאה הציבורית לתרבות בהתאם להמלצת אונסק"ו", נכתב במצעה - אבל גם שם הנושא מתחבא בשוליים.

ניפגש בפסטיבל

למה האמנות והיצירה נעלמות ממצעי המפלגות או נדחקות לשוליים, למה אותו פרח סמלי נעדר מהפרסומים והקמפיינים (ועל פי הניסיון, ייעדר גם ממשדרי התעמולה)? תשובה אפשרית אחת היא שקהל היעד פשוט לא מעוניין: בבחינת "יודע צדיק נפש בהמתו", נמנעים מומחי השיווק בתחום הפוליטיקה מלבזבז זמן וכסף על נושא שממילא לא מעניין איש במדינה הזאת. החברה לא מחשיבה כלל את האמנות והיצירה, ולכן אין טעם להתהדר בתמיכה בהן, הסיקו כנראה המומחים, ויתר על כן - הבלטה של תחומים אלה אף עלולה לדעתם לעורר לעג ותמיהה.

תשובה אפשרית שנייה היא שמומחי השיווק האלה, ויותר מהם הפוליטיקאים עצמם, הם נעדרי כל זיקה לאמנות ויצירה בעצמם. יש ביניהם ששביבי הכרה באמנות מהבהבים בהם קלושות: אלכס מילר מישראל ביתנו, יו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת היוצאת, למד לפי השמועה 12 שנה פסנתר קלאסי, וגם שר הביטחון לשעבר אהוד ברק יודע לפי השמועה לנגן את התיבות הראשונות ב"סונטת אור ירח" של בטהובן, ויש כמה אנשי ציבור שאפשר להיתקל בהם בפסטיבל המוסיקה הקאמרית בכפר בלום. אבל הבנה מעמיקה בחשיבותה של האמנות בחיי החברה נעלמת מהם, מכולם.

מעניין להבין איך מגיעה חברה למצב ביש כזה. לפני כעשור, במאמר מכונן בספר שנקרא "המצב, עכשיו" (חלק מסידרת ספרים בעריכת גדעון סאמט, בהוצאת כנרת זמורה ביתן), עמד הפרופסור למדע המדינה, זאב שטרנהל, על חלק מהסיבות לכך: בכמה תחומים בעלי חשיבות עליונה לעתיד המדינה, כתב שטרנהל, ישראל נדמית כמי שנמצאת עדיין בתקופה של טרם ייסודה, כי האבות-המייסדים היו אמנם ענקים - אבל ידעו להנהיג את היישוב הארצישראלי רק בתחומים מסוימים. הם הקנו לו "דפוסי שלטון עצמי והרגלי משמעת... השכילו להניח יסודות למדינת היהודים, לנצח במלחמה, להוביל את היישוב לעצמאות ולהעלות את פליטי החרב מאירופה ומתפוצות שלמות בארצות ערב", אבל אותם מנהיגים, אומר שטרנהל, גילו חוסר אונים בהעלאת האזרחות והציוויליזציה לדרגה שוות ערך לזהות הלאומית והדתית.

אלא שגם שטרנהל, למרבה האירוניה, לא מתייחס במאמרו למקומה של האמנות והיצירה בהשתלשלות העניינים הזאת. הנושא הזה נעדר מהניתוח שלו. בהמולת המהפכה הציונית, מסתבר, האמנות בדרך כלל לא היתה בדנ"א של מחולליה, וההיעדר הזה עבר בדרך גנטית כמעט אל מנהיגי הדורות הבאים. הקמת המדינה היא גילוי קלאסי של תופעת שתיקת המוזות, והמוזות האלה שותקות עד ימינו בחזון הפוליטיקאים.


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו