בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה רוב התקציב של משרד התרבות ניתן לתזמורות מערביות

ומדוע בתחנות הרדיו כמעט לא משמיעים ומארחים זמרים ים תיכונים? ד”ר יפעת ביטון, שכתבה מחקר מקיף חדש בנושא, מציעה בראיון עמה דרכים לצמצום האפליה

28תגובות

היכן אפשר להאזין היום למוסיקה מזרחית? לפי הדיון המהדהד במוסיקה זאת, לפי הפופולריות של זמרי הפופ הים תיכונים, והוויכוח על התזמורות האנדלוסיות, והאנסמבלים האתניים המצוינים - נדמה שבכל עבר, מהרינגטון בהמתנה לשיחה בטלפון הסלולרי ועד לערוץ 24 בטלוויזיה: "כן, בשוק הפרטי משתקף שלטון ללא מצרים של המוסיקה המזרחית", אומרת המשפטנית יפעת ביטון, "בתנאים של היצע וביקוש וחתירה לרווח עיקר הצריכה היא של מוסיקה זו, והיא מזוהה כמיינסטרים ומשגשגת. אבל בערוצים הציבוריים עדיין אין לה מקום: לא בתחנות הרדיו והטלוויזיה הציבוריות, ולא בתקציבים הציבוריים לגופי ביצוע ולמוסדות ההוראה שלה".

"התשמיע קולי, מדכאי שלי?" - זה שמו של המחקר החדש של יפעת ביטון, שעדיין לא פורסם ובו היא מראה את האפליה שממנה סובלת המוסיקה המזרחית מכל היבט ציבורי; אפליה סוחפת, שפוגעת בעקרון השוויון ובזכות לתרבות - בכל המישורים ובכל הסגנונות המוסיקליים. הנתונים הסטטיסטיים במחקר הם חד משמעיים: יותר מ-90 אחוזים מהתקציב של משרד התרבות ניתן לתזמורות מערביות ויותר מ-97 אחוזים למוסדות הוראה ומקהלות מערביות; ואשר לתחנות הרדיו, לפני נתוני האזנה שיטתיים רק אחוז זעום מהזמן מוקדש בהן להשמעה ואירוח של זמרים ים תיכונים.

דניאל צ'צ'יק

מצגת המחקר של ביטון בהירה ולאקונית, וסגנונה משפטי מקצועי: "ארגונים מזרחיים מתחילים לפעול בצורה מוסדית, ונוקטים מעכשיו שפה ממסדית - לא עוד בסגנון הפנתרים השחורים", היא אומרת, "מספרים, נתונים, ז'רגון משפטי - אלה המנגנונים שעד היום דיכאו את הלגיטימיות של השיח המזרחי. לכן מכאן והלאה לא הכלי של זעקת שבר מנחה אותנו, אלא דיבור בנתונים. בישראל אין לגיטימיות לשיח רגשי ורגשני: תופשים זאת כנחיתות, כתרבות של בכיינות, ולא מצליחים להבין שזה פשוט ביטוי של מחאה. השימוש בסגנונות השיח החדשים מפרק את הנטייה לפטור אותנו בזלזול".

לא המרכיב היחיד

מחקריה רבי השנים של ביטון ומאבקה המשפטי על זכויות המזרחים בישראל מראים שלסוגיית האפליה של מוסיקה מזרחית שורשים עמוקים, והיא נוגעת במקום רגיש בהווייה הישראלית - כל כך רגיש, שהעיסוק בו הוא בגדר טאבו: "המלחמה נגד האפליה היא לא נגד המוסיקה הקלאסית, זו לא מלחמת עולם מי יותר טוב: זו סוגיה של זהות. אני אוהבת מאוד מוסיקה קלאסית; אבל כשאני שומעת את ציון גולן, למשל, שאלה הצלילים ששמעתי אצל סבתא שלי שהקשיבה לו, יש מרכיב זהותי שמחבר אותי אליו. ההנאה, החוויה המוסיקלית לשמה, היא לא המרכיב היחיד: כן, צריך לגלות לכולם את המוסיקה הקלאסית כדי שיבינו אותה וילמדו ליהנות ממנה, אבל ממד הזהות לא קיים בה להרבה אנשים. למי שבא מאירופה הוא קיים. בשבילם, המוסיקה הקלאסית היא גם עניין של זהות - ולכן הם מרוויחים פעמיים: גם נהנים מהמוסיקה הזאת, וגם מרגישים בה בבית".

ביטון גדלה בקרית מלאכי, והוריה היו "ילדי מעברה ממרוקו ותימן", כפי שסיפרה בראיון ל"גלובס" לפני כשנתיים. המוסיקה אותה שמעה כנערה היתה המוסיקה שכולם סביבה שמעו: "החוויה שלי כנערה צעירה לשמוע את אריק קלפטון שר את 'ליילה' היתה עצומה, ולא מזמן השמעתי את השיר לבת שלי, הקרויה על שמו, בהתלהבות. הכרתי בעל פה את כל שירי הרוק של התקופה - אבל הם לא היו כמו שירי ציון גולן. היבט הזהות נעדר מהם. את גולן שמעתי בקלטות טייפ - היו בבית המון קלטות כאלה; וסבתא שלי הרי לא הביאה את ציון גולן מתימן: היא הקשיבה לו כאקט של התנגדות, כי לא השמיעו אותו ברדיו. התנגדות לכוח בתוככי הבית שלך היא ביטוי של זהות, וזהות היא משהו שרוצים להגן עליו כשנמצאים במצב של דיכוי. לא העזתי להוציא את זה החוצה: עם החברות והחברים שלי הייתי אלופה בכל הלהקות הישראליות, אבל מעולם לא הזכרתי לפניהם את ציון גולן".

ביטון היא מרצה בבית הספר למשפטים על שם שטריקס במסלול האקדמי במכללה למינהל. את תואר הדוקטור למשפטים עשתה באוניברסיטה העברית, ואת התמחותה במשרד השופט העליון מישאל חשין. פוסט דוקטורט השלימה כחוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית, והיא אף בוגרת אוניברסיטת ייל. היא זכתה במענקים רבים, מלגות ופרסים על פעילותה החברתית ועל הצטיינותה האקדמית - הן כסטודנטית והן כחוקרת ומרצה: רק בשבוע שעבר התקיים טקס הענקת פרס המשפט, צדק חברתי וזכויות האדם מטעם "קרן דפנה למשפטנית מחוללת שינוי", שהוענק לביטון על יצירתיות, תעוזה ומקוריות בפיתוח כלים משפטיים חדשניים לקידום זכויות נשים. היא מייסדת וחברה בוועד המנהל של עמותת איתן - משפטניות למען צדק חברתי, ושל מרכז נגה התומך בקורבנות עבירות חמורות; וכן היא המייסדת והיו"ר של מרכז תמורה למניעת הפליה בישראל.

"לסטודנטים שלי אני משמיעה את שירי להקת הגבעטרון ושואלת אותם איזה ז'אנר זה", מספרת ביטון, "וכולם עונים 'שירי ארץ ישראל' - ותמיד יש כמה שמוסיפים: 'היפה'. אלה התניות. כשמוסיפים את התואר 'היפה' לשירים האלה, שרבים מהם רוסיים בכלל, מתקבל שיח של זהות. אלה אייקונים של תרבות, וכולם מבינים למה הכוונה. איזו תרבות מוסיקלית נחשבת ישראלית, איזו 'יפה' - ואיזו אף לא אחת מהן.

אמיל סלמן

"לפעמים אני מתייחסת לכך בהומור", היא מוסיפה, "ואפילו משועשעת מהעיוורון, מאיך מדמיינים מהי מוסיקה ישראלית, ואיך מתייחסים לאשכנזיות ומערביות במוסיקה לעומת המזרחיות. אבל ההומור נגמר כשבאים מנהלי בתי ספר למוסיקה מזרחית, ומנהלי תזמורות מזרחיות, לתבוע את התמיכה בהם - ומסתבר להם שפשוט הורגים את תרבותם".

במחקרה היא כוללת סעיף שמדבר על מה שחוסם את התמיכה במוסיקה המזרחית: "החסמים הם הקריטריונים, המדדים", היא מסבירה, "וכשיש מדדים מערביים, קבוצות המיעוט הן הראשונות להיזרק החוצה - כי מי שקובע מדדים אלה לא מודע להטיות שלו עצמו. לכן, במקום לבדוק את המדדים שלפיהם נקבעת התמיכה, אם הם ראויים או לא, אני רוצה להסתכל במבחן התוצאה. ומבחן זה משקף את קיומה של ההפליה, ולכן מוכיח בעצמו שיש בעיה בקריטריונים. האפליה היא לא תוצאה של קשירת קשר במחשכים, זו לא אפליה מכוונת מתוך רוע - אבל מבחן התוצאה מראה שהיא קיימת.

"והאפליה נגד המזרחים מוטמעת עמוק", ממשיכה ביטון, "בבתי הספר שליד האוניברסיטה, למשל, או בתי הספר לאמנויות - שם הבעיה. לא אצל הדתיים בשוליים, בעמנואל, שהפלו מזרחיות, שממילא סיכויי קידומן והשתלבותן קלושים, ואז כולם ציקצקו בלשונם ורחצו בניקיון כפיהם כששמעו על כך. החילונים יותר גרועים כי הם בולמים ילדים שיש להם סיכוי רב יותר להגיע רחוק". ביטון מתייחסת בדבריה אל פרשת האפליה נגד תלמידות מזרחיות בבית הספר בעיר עמנואל, פרשה ששיקפה הפליה נרחבת במוסדות החינוך החרדי. ביטון ומרכז "תמורה" שבראשו היא עומדת הגישו תביעת נזיקין בבית המשפט השלום בתל אביב, בשם תלמידות בית הספר, בהתבסס על חוק איסור הפליה בשירותים ציבוריים וחוק זכויות התלמיד - וזכו. כך, במקום תביעה רבת רושם בבג"ץ, פועלים ביטון ושותפיה למיגור ההפליה באמצעות הכלים הבסיסיים של המשפט האזרחי.

עכשיו המרכז מייצג את "תזמורת המקאם", תזמורת של מוסיקה מהמזרח שהיתה מסונפת לאוניברסיטת בר אילן וקיבלה תקציב בדרכים עקיפות, עד שהופסק: "הלוא אי אפשר לבנות קהל כלל למוסיקה כזאת בגלל החסמים, אי אפשר ליצור גיוון תרבותי - ואיך אפשר לדרוש מהתזמורת 50 קונצרטים בשנה כדי שתעמוד בקריטריונים? קונצרטים למי? לקהל שלא היה אפשר לבנות אותו מלכתחילה?

"נכון שכל התחום הקלאסי סובל, לא רק המוסיקה המזרחית הקלאסית. גם המערבית", ממשיכה ביטון, "אבל באופן יחסי מי שניזוק יותר היא המוסיקה המזרחית: בתוך תחום שכולו מידלדל, היא נמצאת בסכנת הכחדה. כשבודקים מי קובע את הקריטריונים, מי מחליט, מה הם תופשים כמוסיקה איכותית - מבינים למה. איך המתופף של הפילהרמונית, למשל, יכול לשפוט נגן דרבוקה - שזה עולם מוסיקלי וטכני שונה לגמרי? הרי אתה לא מביא קונדיטור שישפוט מעדני בשר, אף שתחום מומחיותו היא אוכל. מדברים עכשיו על שוויון בנטל - אני הייתי מתחילה עם השוויון בנטילה".

המאבק קשה יותר

החסם הקשה מכולם, אולי, הוא הסירוב להכיר כלל בעצם האפליה נגד המזרחים בישראל - ולפני כן אפילו להגדיר מי הם. במאמרה פורץ הדרך, "על טיבה וטובה של הפליה: המזרחים בישראל בין הגלוי לנסתר", שהתפרסם בכתב העת "מעשי משפט" ב-2011, היא מסבירה זאת תוך השוואה למקרה האפריקאים-אמריקאים לעומת המקסיקאים בארצות הברית. הראשונים, לדבריה במאמר, "סבלו משלל הגדרות משפטיות שעוצבו לשם זיהויים הקבוצתי לצורכי אפלייתם. לימים, אותן הגדרות של 'האדם השחור' שנחקקו בחוק האמריקאי... הן שאיפשרו לשחורים להופיע בפני בתי המשפט כ'שחורים מבחינה משפטית', ולבסס הכרה בהם כמשתייכים לקבוצה מופלית. לעומתם, המקסיקאים בארצות הברית, שסבלו כמעט בלעדית מאפליה 'דה פקטו' (מעשית) ולא מאפליה 'דה יורה' (על פי החוק), לא הצליחו לשכנע את בתי המשפט בעצם השתייכותם לקבוצה בת זיהוי". כשאין אפליה פורמלית המאבק בה הרבה יותר קשה, מסבירה יפעת ביטון, וכך קורה גם בישראל, שבה מזרחי שטוען בבית המשפט להפלייתו נדרש להסביר מה זה “מזרחי” כלל, ולהוכיח שהוא משתייך לקבוצה מופלית בחברה הישראלית. הנושא הזה, לדבריה, הוא בגדר טאבו.

המקרה שמביאה ביטון כדוגמה במאמרה הוא בג"ץ ויקי שירן נגד רשות השידור, מ-1981. שירן המנוחה טענה שסדרת הדגל הטלוויזיונית של אותה התקופה, "עמוד האש", ייצגה את תולדות הציונות כנראטיב אשכנזי בלבד, תוך מחיקת המזרחים כשותפים לבניית המדינה. שירן הפסידה בעתירתה וספגה נזיפות קשות מצד השופטים - על עצם ההעלאה של טענה כזאת, "שמעדיפה להדגיש את המפלג על פני המאחד - והרי 'כל ישראל ערבים זה לזה'", כהטפת המוסר מפי השופט שמגר.

השופטת מרים בן פורת, שגרסה שיהדות המזרח ויהדות אשכנז הם שני אברים של אותו הגוף "שעליו יש לשמור מפני פיצול מזיק", הרחיקה לכת אף יותר, כדברי ביטון במאמרה: "לא בכדי גערה השופטת בן פורת בד"ר ויקי שירן, מחלוצות המאבק המזרחי בישראל, כי בטענותיה בדבר הבדל בין הנרטיב היהודי-אשכנזי והנרטיב היהודי-מזרחי של בניין המולדת היהודית יש כדי להביא לפירוד לבבות לאומי". "זה בדיוק הטאבו", מסבירה ביטון, "התחושה שאם מודים בקיומה של קבוצה יהודית מופלה במדינת ישראל, מערערים על עצם ההצדקה לקיום המדינה". לכן כינתה במאמרה את המזרחים בישראל "המיעוט המוכחש".

למרות אהבתה הרבה למוסיקה והקרבה הרגשית שלה אליה, ביטון אינה מבינה במוסיקה באופן מקצועי. היא לא רואה בכך בעיה: "התחום המשפטי עוסק בשדות רבים", היא אומרת, "כמו רפואה, למשל; והמשפט יכול לזהות בהם התנהלות סבירה או לא סבירה בכלים שיש לו".

למוסיקה המזרחית על סוגיה השונים היא מקנה חשיבות הרבה מעבר לגילוי האמנותי עצמו: "המזרחים והערבים מהווים יחד 60 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל", היא אומרת, "כשלפיד האבא אמר בתגובה לשיר של עמיר בניון 'לא אנחנו כבשנו את טול כרם, טול כרם כבשה אותנו', הוא זיהה את עמיר בניון כערבי - ובניון באמת לא יכחיש שיש לו השפעות תרבותיות ערביות. בארצות מוצאם, לא הערביות של היהודים הפריעה למוסלמים אלא היהדות שלהם: הסכסוכים שם היו סכסוכים על דת, לא על זהות ערבית. והיום, המוסיקה היא זו שדרכה אפשר לפרק את הדימוי שנוצר למזרחים כמתעבי השלום כביכול. התשובה לבעיה הפלסטינית תבוא מצד המזרחים הישראלים - להם יש היכולת לפרק את התיעוב הישראלי נגד מה שהוא ‘ערבי’ ולהציג את תאפרתו, וגם להכיל בתוכם מורשת אירופאית מופלאה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו