בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קונצ’רטו לפסנתר 
הלא קיים

בין בארוק למוסיקה חדשה, בין רומנטיקה לניכור. הפסנתרן דוד גריילסאמר מצליח להגשים את הבטחתה 
של המוסיקה - לגרום לעולמות שונים להיפגש באמצעות הקלידים

תגובות

כמה טוב להכניס דיסק שכולו מוסיקה לפסנתר לנגן ולשמוע... לא את שוברט, או באך או בטהובן; לא את ברהמס או שומאן; לא איש מאותם "חשודים מיידיים" מהמסורת הקלאסית-רומנטית הגרמנית. לא - לשמוע את ז'ן פיליפ ראמו ופרנסואה קופרן הצרפתים דווקא, את אורלנדו גיבונס האנגלי וג'ירולמו פרסקובלדי האיטלקי ויאן פיטרסון סווילינק ההולנדי משחר הבארוק האירופי הקוסמופוליטי. מוסיקה שמהדהדת ביופי נשכח. מוסיקה שכלל לא נכתבה במקורה לפסנתר - כי לא היה כלי נגינה כזה בזמנה. מוסיקה שפועלת אחרת, ולכן מעוררת אצלנו מנגנונים מסוג חדש של האזנה ומחשבה, מחזירה לחיים רגשות שהתנוונו כמעט.

אבל מה זאת – מחול הגאבוט בן המאה ה-18 של ראמו, עם שש הווריאציות המעודנות שלו, לא מספיק להיגמר – וכבר פולשים צלילים אחרים למרחב ההאזנה, צלילים מעולם אחר, מ-1964: קטע פסנתר של האמריקאי בן זמננו מורטון פלדמן; וכך זה ממשיך: בארבע קבוצות, כארבע מערכות באופרה כפי שכותב הפסנתרן דוד גריילסאמר בתוכנייה, נשמעות באלבום זה לסירוגין שתי יצירות מהמאה ה-18-17 ואחת מהמאה ה-21-20.

מיכל פתאל

למראית עין, כן: אלה צלילים מעולמות שונים; אבל בהצבת מוסיקת הבארוק והמוסיקה החדשה זו בצד זו ואחרי זו, מתגלה מה שכל אוהב קונצרטים מכיר: שאם מצליחים להתרחק קצת במחשבה מהמרכיבים הסגנוניים, לעשות "זום אאוט" סגנוני-היסטורי, מגלים שהאב אנטוניו סולאר מחצר מלך ספרד לפני 250 שנה והלמוט לאכנמן משטוטגרט 1963 מבטאים אותם הרגשות; ושמוסיקה מסוגלת לעקוף מוסכמות סגנוניות ואידיאלים אסתטיים ולדבר ישירות.

"התשוקה למצוא נקודת גישור בין עולמות מנוגדים צמחה אולי מהיותי בן למקום כל כך מסוכסך: זהו חלום שיש לי מאז ילדותי", כותב גריילסאמר בתוכנייה בגילוי לב שאינו רגיל בהקשר זה, "העולמות כאן רדיקליים כל אחד בפני עצמו וזה מה שמאפשר להם לשוחח. בהדרגה, על ידי ביטוי כל הליריות והטירוף החבויים בהם, יקומים אלה מתחילים להביט זה בזה, מתקרבים, אולי אפילו נוגעים זה בזה בעדינות. האם יוכלו להיפגש באמת? זו שאלה מטרידה; דבר אחד ברור: המוסיקה, מאז שחר העולם, תמיד נשאה בחובה את ההבטחה לדיאלוג".

אבל העולמות לא ייפגשו מעצמם: צריך פסנתרן כמו דוד גריילסאמר כדי לגרום לזה לקרות. וגריילסאמר, פסנתרן ומנצח שנולד ולמד בישראל ועתה מקיים קריירה בינלאומית, כבר עשה זאת בעבר – עם נגינה של סקרלטי וקייג' לסירוגין באותו קונצרט, ועם דיסק קודם שמערב גם הוא יצירות בסגנון הפנטסיה מתקופות שונות. כאן, הפסנתר שלו הוא שמשוחח ישירות: הוא לובש ופושט צורה, ביצירה אחת נשמע ככלי דמיוני עתיק, באחרת נקשני מודרניסטי; אפשר לשמוע בו את הדי הצ'מבלו והגיטרה ואת העידון הרומנטי; את הריחוק והקור המנוכר, ואת האינטימיות.

"לה מונד", "ניו יורק טיימס" וה"ניו יורקר" – כולם שיבחו את האלבום "שיחות בארוק" וראו בו נקודת ציון בשדה ההקלטות ב-2012. שילוב של תעוזה וטעם טוב, של כנות ואותנטיות רגשית – ושל וירטואוזיות פסנתרנית - עושים את האלבום הזה לשעת האזנה מהנה ופוקחת עיניים.

דוד גריילסאמר, “פסנתר: שיחות בארוקיות”. מיצירות ראמו, מורטון פלדמן, סולאר, קופרן, מתן פורת, הנדל, פרוברגר, נמרוד סהר, גיבונס, פרסקובלדי, הלמוט לכנמן, סווילינק. סוני, 2012



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו