בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקוריות ויופי בגיל 91: על האלבום החדש של יחזקאל בראון

מהזמרה הגרגוריאנית העתיקה ועד הפופ והרוק של זמננו. האזנה לאלבומו החדש של המלחין יחזקאל בראון מוכיחה כי הידע המוסיקלי העצום שלו הופך אותו ליוצר ייחודי לא רק ביצירות קוליות אלא גם בכליות

9תגובות

לפי גישה מקובלת, שבתחום המוסיקה האמנותית הישראלית נהפכה לקלישאה, יחזקאל בראון הוא מלחין מצוין לקול, ולמקהלה בעיקר - ופחות למדיום הכלי: קאמרי או תזמורתי. קל להבין למה נולדה הקלישאה הזאת כשמתוודעים למוסיקה המקהלתית של יחזקאל בראון, שבתוכה יצירות מופתיות.

הרגישות שלו לעברית, הידע העצום שלו בשפה, הופכים את הלחנת הטקסט בידיו לתופעה יחידה במינה ומרהיבה ממש. בראון חי את העברית בהקשר היוונית והלטינית שבהן התמחה, והארמית, והערבית שנספגה בו בילדותו; העברית בשבילו היא תנ"כית, ותלמודית, ועברית של התפילה והפיוט, והשירה המודרנית - בקרבה האינטימית ביותר כיוצר, ומתוך האינטלקטואליות של חוקר.

רוחב היריעה הזה העניק לו כמלחין את המקוריות והעומק בהלחנה למקהלה ולקול, ולשמוע את יצירותיו בתחום זה, למשל את "שיר השירים" (פרק ג'), או את המחזור "שירי היונה והשושן" של לאה גולדברג, או את "ויימלט קין" - שיר שנהפך פופולרי ומראה איך מתעלה בראון במחשבתו המקורית - ורבות אחרות אינספור, זה מרגש תמיד, ומעורר השתאות על הדמיון והשליטה הטכנית גם יחד.

דודו בכר

כן, יחזקאל בראון הוא מהגדולים שבמלחינים הווקאליים הישראלים, זה ברור. פחות קל וברור להבחין בייחוד שלו, בטביעת האצבע המקורית, במוסיקה כלית מופשטת. בסתם טריו לפיקולו, בסון ופסנתר, כמו באלבום החדש הנוכחי; טריו שבו אין מלים להיאחז בהן ופני השטח לא זוהרים בווירטואוזיות וההמצאה שהמילוליות מאפשרת; ובו צריך להתעמק קצת יותר כדי לחוש את הייחוד.

אבל כשעושים זאת מתברר שבכלית כמו בקולית: ה"בראוניות" המיוחדת במוסיקה הזאת טבועה וניבטת מכל יצירה, ושופעת מקוריות ויופי.

 צריך אולי קצת להתעכב על המונח "מקוריות" בהקשר המוסיקה של יחזקאל בראון. סגנונו של בראון אינו מקורי במובן המודרני: הוא כותב מוסיקה טונאלית בז'אנרים קלאסיים - כאן, למשל, בז'אנר הסונטה; ולכן אם מוכרחים לתייגו ולמקמו בפלורליזם הסגנוני של המאה ה-20, אפשר לומר שהוא ניאו-קלאסי.

זו הגדרה שטחית: כיליד 1922, שחי וגדל בארץ ישראל מגיל שנתיים, הרגיש בראון בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 את נחת זרוען של שתי אינטואיציות מוסיקליות סגנוניות מנוגדות שקרעו אותו לגזרים. האחת היא הלאומית־ארצישראלית, שמכונה באופן רחב "ים תיכונית", שביקשה, ברוח הציונות ובהשפעת הזרמים הלאומיים באירופה עד מלחמת העולם השנייה, לברוא סגנון ישראלי חדש בין היתר באמצעות פנייה למקורות יהודיים; השנייה: האוניברסלית-אירופית, ששאפה דווקא להתנער מהלאומיות בגלל הפיכתה ללאומנות הרסנית, וניסחה לשון אוונגרדית חדישה שהפנתה עורף לכל מה שנכתב לפניה.

על פי פרקי תהילים

שתי הרוחות הסגנוניות האלה, שהיו מלוות באידיאולוגיות נוקשות ובאופנתיות מפתה, גרמו מצוקה עזה לבראון. "ההתלבטות תוך כדי הלחנה איך ומה להלחין גרמה לי כאב עצום", כפי שמצטט אותו כותב התוכנייה של האלבום הזה פרופ' יהואש הירשברג, במאמר פוקח עיניים (באנגלית), "ואז יום אחד החלטתי: לעזאזל עם כל זה. אכתוב מה שאני שומע".

ו"מה שבראון שומע" היא המקוריות שלו: לא הז'אנר (סונטה או טריו), לא הוראות הביצוע ("אלגרו" או "אנדנטינו"), לא היחס בין הכלים ולא ההרמוניה - אלא אותה אוזן פנימית הייחודית לו, כשרונו להקשיב לה באותנטיות רגשית, הספונטניות שלו, ההומור, הצניעות.

והידע המוסיקלי. בראון יודע על בוריין מסורות מוסיקליות יהודיות עממיות וליתורגיות מתימן, מרוקו, מזרח אירופה החסידית, איי ג'רבה וקוצ'ין בהודו והמסורת הספרדית-ירושלמית; ומכיר, למשל, את 104 הסימפוניות של היידן על פה; והתעמק בזמרה הגרגוריאנית העתיקה בשהות ארוכה במנזר בנדיקטיני בצרפת, ומעורה בפופ ורוק של זמנו - ועוד ועוד.

הצטברות כל זאת מזוקקת באלבום שלפנינו: אלבום כפול ובו מגוון יצירות לאורך יותר מחצי מאה, בין השנים 2010-1954: סונטות לבסון וחליל ופסנתר, עיבודים לרפרטואר יהודי מבולגריה, גרמניה וקוצ'ין; דואט על פי ניגונים חסידיים, פרקי תהילים; ואפילו יצירה אחת - "עוף החול" (1962), שעל שמה נקרא האלבום - והיא סריאלית-דודקפונית אוונגרדית! זו הפתעה רבתי בממדים של סקופ כמעט - וגם הצדקה להחלטתו של בראון לזנוח לבסוף סגנון זה.

אבשלום לוי

ועוד הפתעה באלבום: המשפחתיות שלו. בין יצירות בראון נמצאות גם יצירותיה של בתו הפסנתרנית רותם לוז, שתענוג להאזין להן - הן בגלל הדמיון שלהן ליצירת אביה לעתים, והן בגלל השוני. וכמעט משפחתי הוא גם הרכב הנגנים: עוזי שליו נגן הפגוט (בסון) בנגינה חמה ונפלאה, החלילן ונגן הפיקולו ליאור איתן ברגישותו הרבה, ולוז עצמה בגנינה פסנתרנית מדויקת ומשרת ביטחון. את היצירה הסוגרת, טריו לפיקולו, בסון ופסנתר, הלחין בראון במיוחד בשבילם כהרכב, לפני שלוש שנים, בגיל 88. וידו עדיין נטויה.

“הפניקס” - מוזיקה מאת יחזקאל בראון ורותם לוז. ליאור איתן, חליל ופיקולו; עוזי שליו, בסון; רותם לוז, פסנתר. בהשתתפות דן מושאייב, טימפני. הוצאת המכון למוסיקה ישראלית, 2012



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו