בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לקראת "אפוס - הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות"

המזוודה של הפרסי

הגיגים של מלחין איראני גולה, “משיח” מוזר של הנדל, הרקוויאם המצמרר של ורדי במחנה טרזין, וגם הרעשים המהפכניים של ג’ון קייג’ וחזרות על “לה טרוויאטה”. מבט על סרטי מוסיקה בפסטיבל “אפוס”

תגובות

בפסטיבל הסרטים הבינלאומי “אפוס”, שייערך השבוע במוזיאון תל אביב (ובחלקו גם בחיפה), יוקרנו בין השאר סרטים שעניינם מוסיקה אמנותית, מבחר אטרקציות המכוונות לטעמים מוסיקליים מגוונים. אחד הסרטים, “לנגן את מאהלר בטהרן” (הפקה הולנדית־גרמנית), מספר על נאדר משאייחי, מלחין איראני־מערבי בן 55 שחי שלושים שנה בווינה ואשר יצא ב-2006 לארצו כדי לנצח על התזמורת הסימפונית של טהרן. כשנתיים לאחר מכן פורקה התזמורת, ומשאייחי חזר לבסוף לאירופה. “כל מה שהיה במזוודה שלי כשבאתי לארצי היה החלום להביא מוסיקה מערבית למולדת. כשחזרתי לאירופה המזוודה היתה מלאה שברי חלום”, הוא אומר. הסיכום הפיוטי הזה אופייני לסרט הדוקומנטרי על מסעו של משאייחי לאיראן ועל עבודתו שם, שנקטעה מן הסתם מסיבות פוליטיות־אידיאולוגיות.

האם הסימפונית של איראן היתה קיימת לפני בואו של משאייחי? אולי היתה קיימת אבל מנוונת, אולי היתה פעילה ומשאייחי חולל בה מהפך תוכני (יצירות של מאהלר, למשל), ואולי משאייחי בכלל ייסד את התזמורת. לא ברור. וגם: האם משאייחי הוא מוסלמי, לפחות פורמלית, או שמא הוא בן הדת הזורואסטרית? הסרט אינו מטריד את עצמו בהתעסקות דקדקנית בעובדות כאלה. עוד דוגמה: משאייחי מצולם בביקור אצל אביו בטהרן, קשיש מרשים, בית הדור להפליא. פרטים על האב: אין. דברי שירה פילוסופית מפי האב: יש ויש.

ארמין ברדל

האם הסרט “לנגן את מאהלר בטהרן” מצדיק המלצה? אם אשבח אותו יימצאו צופים קצרי רוח שיתרגזו, אם אסתייג אמצא לוקה בקהות רגש. הנה אפוא שתי האפשרויות, דברי השבח תחילה: האזנה לפראזות קצרות של מאהלר, עם תקריב על פניה של זמרת איראנית עוטה צעיף, גורמת התפעמות מוסיקלית חזקה בהתנעה ויזואלית. כך גם מראה נגניות איראניות צעירות, אף הן בלבוש צנוע כחוק, רובן יפות להלל (ולחשוב שאסתר שלנו היתה מצודדת אפילו יותר). הסרט גם מעצים את רושמה של היצירה “פרטארס” מאת המלחין האסטוני הקשיש בן זמננו ארבו פרת, המושמעת בו במשך דקות אחדות, אולי מפני שאורך רוח “מזרחי” הוא הקשב המתאים לסגנון הרפטיטיווי של פרת. עוד נשמעים בסרט קטעים קצרים של זמרה איראנית (איני יודע אם היא אותנטית לחלוטין) בעלי יופי כובש.

ומנגד הסתייגות: ההגיגים של משאייחי, הוא אומר אותם בקול רך ובנימה פילוסופית, עלולים להיתפש כבנאליים וקיטשיים, והקצב של הסרט זחלני למדי (מרשם לפיוטיות פלצנית). למשל: משאייחי הולך בנוף מדברי ומחפש את השקט - תוך האזנה “ג’ון קייג’ית” לקולה של הרוח; משאייחי מגיע אל בית קברות זורואסטרי עתיק ששמו “מגדל הדממה” ומסביר שרוב קיומנו אנחנו בעצם אפופים שקט: מה הן כמה עשרות שנים של חיים והמולה מול מיליוני שנים בקבר, בדממה גמורה.

חלון ראווה נאצי

אשתקד בוצע בפסטיבל ישראל הרקוויאם של ורדי במתכונת מיוחדת, פרי יוזמתו של המנצח האמריקאי היהודי מאריי סידלין, כמחווה לביצוע הרקוויאם במחנה הריכוז טרזין בפי אסירים יהודים, בניצוח האסיר רפאל שכטר. פעולות תרבות במחנה טרזין (שהוקם בעיירה טרזין בנובמבר 1941 ופעל עד מאי 1945) שימשו את הנאצים כמבצע הטעיה מפלצתי, חלון ראווה כוזב של טיפול הומני, כביכול, באלפי אסירים יהודים. המנצח הצעיר שכטר נרצח אחר כך באושוויץ, כמו רוב הזמרים שהדריך במחנה וכמו רוב אסירי טרזין.

גרסה מיוחדת זו לרקוויאם של ורדי, המכונה במקור “רקוויאם של התרסה”, משולבת בקטעי קישור והסבר, הועלתה בשנים האחרונות גם באתר המחנה עצמו, בצ’כיה, בניצוח סידלין, וסרט התעודה שיוקרן בפסטיבל “אפוס” (שמו העברי “רקוויאם בתופת”) עוסק בכך. הסרט מספר על הקונצרטים שבהם הושר הרקוויאם של ורדי בטרזין ומציג את האנומליה הלכאורה אבסורדית הזאת בהקשר היסטורי, בעזרת חומרים ארכיוניים ובאמצעות עדויות של ניצולים. לצד זאת מובאים כמובן קטעים מתוך קונצרט הזיכרון שנערך בטרזין של ימינו. סרט עשיר תוכן, מומלץ.

צלילים יהודיים בוואנזה

עוד יוקרן בפסטיבל “אפוס” הסרט “הקלטות בוואנזה”: אנסמבל המוסיקאים הישראלי “מיתר”, המתמחה בעיקר במוסיקה חדישה, ערך בינואר 2009 קונצרט בווילה ואנזה במערב ברלין - היא הווילה שבה קיבלו המנהיגים הנאצים (ינואר 1942) את ההחלטה על הפתרון הסופי. בקונצרט של חברי “מיתר” בוואנזה (נגנים וזמרים), שהתקיים באותו אולם שבו התקבלה ההחלטה, בוצעו יצירות של מלחינים ישראלים בני זמננו ויצירות של מלחינים יהודים, בהן יצירה בלתי גמורה של גדעון קליין, שהיה אסיר בטרזין ונרצח.

מנהל האנסמבל עמית דולברג, שגם השתתף בעריכת הסרט המתעד את הקונצרט בוואנזה, כתב כי בחירת המוסיקה לקונצרט נעשתה “מתוך חיפוש אחר מקוריות, מגוון ויופי שובה ומרהיב... מגדעון קליין וחקר המודרניות שלו ועד אריק שפירא - מלחין אוונגארד ישראלי שנוי במחלוקת במדינתו שלו, דרך המלחינים הישראלים איל אדלר ויוסף ברדנשווילי, וגם ארנסט בלוך ואלכסנדר תמיר” (תמיר, לפנים וולקוביסקי, הלחין את השיר הידוע “פונאר” בהיותו נער בגטו וילנה).

לגרד את האיצטרובל

הסרט על הקומפוזיטור האמריקאי ג’ון קייג’ - אחד מני סרטים רבים שנעשים עליו זה עשרות שנים - אינו משעמם אף לרגע ומביא בין השאר תיעודים שאפשר כבר לכנותם “היסטוריים” (לרבות שיחה על קייג’ עם ג’ון לנון ויוקו). הרעיונות הקיצוניים של קייג’ בדבר שחרור המוסיקה מכבלי הצליל המלאכותי (כלים מוסיקליים) מוצגים מיד בתחילתו: קייג’ מתארח בתוכנית טלוויזיה אמריקאית ב-1960 ומדגים את דרכו ואת אמצעיו - נושף במשרוקית דמויית ברווז, עושה בלונים במי אמבט, מאפשר לרדיו להשמיע שידור של איזושהי תחנה, לא חשוב מה.

בהמשך הסרט נראה ונשמע אחד מתלמידיו של קייג’ מגרד איצטרובל, שוב – רעש ולא צליל. עוד רעש מושך הוא קול של טיגון. מנהל בהוצאת “פטרס” מציג את הפרטיטורות של קייג’, לרבות את זו של 4:33 המפורסמת, יצירה לפסנתר שבה יושב פסנתרן ליד פסנתר במשך ארבע דקות וחצי ואינו מנגן כלל. בקטע אחר בסרט נכנס פסנתרן גרמני לחנות ענקית של ציוד טכני לבית, בוחר ברגים ואומים שבהם ישתמש להכנת פסנתר “ממותקן” (או “מוכן”), לשם ביצוע יצירה של קייג’ (שילוב ברגים בין המיתרים מפיק צלילים עדינים, מיוחדים).

מעריצה רשמית של ג’ון קייג’ מכנה אותו “המשחרר הגדול”, וכנגדה אומר פילוסוף של תולדות המוסיקה כי היצירות הקיצוניות של קייג’ אינן מוסיקה אלא פוליטיקה. אגב הדיון בנושא השימוש ברעשי סביבה כאמצעי אמנותי נזכרתי בסרט אחר על קייג’, שבו שואל מישהו את האמן איך יגיב אם תוך כדי הרצאתו מישהו בקהל יפריח פתאום נפיחה חזקה. “אני אקשיב, אני אקשיב”, ענה היוצר הפרובוקטור, בעל הפתיחות הלכאורה אינסופית.

“משיח” עם סיפור

האורטוריה “משיח” של הנדל מזמרת ומפארת את לידת ישו, בלי להזכיר את שמו ובלי פסוקים מהברית החדשה. הכל מהתנ”ך. הנוסח שהכין הבמאי האוסטרי קלאוס גוט ל”משיח” של הנדל (גוט יהיה נוכח בהקרנה בתל אביב) בונה עלילה חדשה – על הטקסט המוכר. מעשה בשלושה אחים, אחד מהם מת (נרצח?), המשפחה וידידיה נאספים לטקס האשכבה. בפתיחה האינסטרומנטלית של האורטוריה נראית מתרגמת לשפת סימנים, בפעולה, ומאחר שאת הטקסט התנכ”י כל אחד יכול לקרוא יש לשער שהיא מגלה למביני תנועותיה את עיקר העלילה החדשה, לנוחותם של החירשים שבין הצופים־המאזינים.

בהמשך נראות בסרט התרחשויות שונות, מעין מחוות, המקהלה והזמרים הסולנים עושים אותן תוך כדי זמרת האורטוריה, הן בטקס האשכבה והן בפלאשבקים מחייהן של הדמויות שמשתתפות בטקס. למוסיקה המוכרת של הנדל תפור כאמור סיפור. עלי להודות שהתקשיתי להתחבר לרעיון, להבין מי נגד מי, על סמך הסרט לבדו, אבל לפני ההקרנה בפסטיבל יחלקו לקהל דף תוכנייה. מבחינה מוסיקלית, אגב, זה ביצוע באיכות גבוהה, בעיקר בזכות תרומתם של הסולנים (זמר הבס פלוריאן בש יהיה נוכח אף הוא בהקרנה בתל אביב).

השאלה המרכזית נוכח גרסה מיוחדת זו של “משיח” היא אם קטעי המשחק והמחוות של המקהלה והזמרים הסולנים תורמים ממד חדש למוסיקה של הנדל. בקצרה: לא הרגשתי שהתשובה על כך חיובית.

קול זה לא הכל

הסרט “להיות טרוויאטה” מתעד את החזרות לקראת העלאת האופרה “לה טרוויאטה” של ורדי בפסטיבל אקס אן־פרובנס בצרפת, ב-2011. הפקה בינלאומית, זמרת צרפתייה (הסופרן נטלי דסאי, הוגים: “דסה”, היא התגיירה, אגב), במאי צרפתי ושמו ז’ן־פרנסואה סיוואדיה (Sivadier).

צפוי שמעריציה של דסאי ילקקו את האוזניים: כמעט כל משפט מזומר מפיה ממחיש אמנית צמרת שמעטות כמוה, אף כי ספק אם דמותה של “ויולטה” תפורה עליה מבחינה ויזואלית. אלא שהנושא של הסרט אינו דסאי אלא העבודה של הבמאי סיוואדיה – עם דסאי. זה עניין של טעם, אבל סיוואדיה במנות גדושות לא ערב לי, בלי קשר לאיכות עבודתו, שתוצאתה אינה ברורה כל כך (את המוצר הסופי שהפיק אין הסרט מראה).

“להיות טרוויאטה”, חמישי, 12:00 (וביום שישי ב-21:30 בסינמטק חיפה); “רקוויאם בתופת”, חמישי, 18:30 (וביום שישי ב-10:00 במוזיאון חיפה לאמנות, וב-16:00 בסינמטק חיפה); “משיח”, ששי, 12:00; “לנגן את מאהלר בטהרן” שבת, 12:30; “ג’ון קייג’ – הסאונד הוא הקול”, שבת, 19:30 - חצי שעה לפני הקרנת הסרט יבוצעו יצירות מאת קייג’ בידי אנסמבל “מיתר” (וביום שישי ב-12:00 במוזיאון בחיפה); “ההקלטות בוואנזה”, רביעי, 20:30. בקרוב יהיו עוד הקרנות, במרכזי תרבות ברחבי הארץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו