בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נבואת זעם בכפפת קטיפה: על האופרה "הכתרת פופיאה"

“הכתרת פופיאה”, האופרה הקדומה מהמאה ה-17 המועלית בירושלים, חותרת תחת השלטון אבל עושה זאת בתחפושת. וגם: קונצרט ייחודי בנגינה ובניצוח נשי, ולהקת אופרה קלה מהנגב שכולה ניחוח אנגלי

תגובות

פעם, בימים רחוקים, לא ניתנה לבני האדם האפשרות לצפות במופע כלשהו - פשוט לקנות כרטיס וללכת למשחק כדורגל, להופעת רוק, לקונצרט קלאסי או אופרה או הצגת תיאטרון טובה. הפריביליגיה הזאת נשמרה לאלו שהתגוררו בתוככי ארמונות המלוכה, מוקפים בחומות. משפחות ויסקונטי במילאנו וגונדזאגה במאנטובה ובורבון בוורסאי היו האלפיון העליון והיחיד שנהנה ממוסיקה טובה - "טובה" בלשון המעטה, שהרי מלחיני החצר שלהם היו מהגדולים בתרבות המערב - והם לא הזדקקו לכרטיסי כניסה כדי להיכנס להופעה.

אבל התמונה השתנתה במאה ה-17, עת האופרה הפכה לז'אנר הפומבי הראשון. בין מחולליה היה קלאודיו מונטוורדי - שלזכותו האופרה האמיתית הראשונה אי פעם ("אורפיאו", מ-1607), וכן אחת האופרות הפומביות הראשונות, שהועלתה בבית האופרה בוונציה, אופרה שהתוותה דרך ובמידה רבה הגדירה את האידיאלים האסתטיים של האופרה האיטלקית כפי שאנחנו מכירים אותה היום: "הכתרת פופיאה", מ-1642.

יונתן דרור

אילו הייתי פקיד במשרד התרבות - או טוב יותר: במשרד ראש הממשלה - הייתי מצנזר את "הכתרת פופיאה" ולא מרשה לאקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים, ולמנהל המוסיקלי והמנצח דוד שמר, להעלות אותה השבוע, או אי פעם (מרכז ז'ראר בכר בירושלים, 15.3 ב-13:00, 16.3 ב-20:30). האופרה הזאת מסכנת את השלטון, משמע את הסדר הציבורי, וחותרת תחת כל מינהל תקין. נכון שאיכויות אלה שלה מוסוות היטב: גם בזמנה נראתה עלילתה, שמתרחשת במאה השנייה לספירה, עתיקה מכדי לסכן מישהו. סך הכל, אמרו שליטי ונציה בזמנם, הסיפור קרה לפני 1500 שנה: מה קשור אלינו הקיסר הרומי נירון, מה קשורה אשתו הקיסרית אוקטביה שאותה הוא מסלק מעל פניו, ומה לנו ולפילגשו פופיאה אותה הוא רוצה להמליך לקיסרית תחת אשתו?

אבל הם קשורים, ועוד איך - גם לזמנו של מונטוורדי, וגם לזמננו־אנו. השחיתות השלטונית, הסיאוב, הרוע והיצריות הגוברת על השכל; חולשת השליט נעדר עמוד השידרה; תככנות אנשי החצר ולא פחות מהם נשות החצר עד הגברת הראשונה: האופרה הזאת אקטואלית כמו נבואת זעם.

יונתן דרור

אבל ישנה עוד איכות שמסווה את האקטואליות הזאת, ולכן עוזרת לה לחמוק מעינה הבורה של הצנזורה - והיא המוסיקה. "פופיאה" היא שיא מזהיר בתולדות האמנות המערבית. לראשונה היא לא מבוססת על סיפור מיתולוגי אלא היסטורי - משמע אנושי וריאליסטי - היא פורצת דרך בתחום השילוב בין הקומי לטראגי ובין אריה לרצ'יטטיב, והיא ראשונית בשפתה המוסיקלית הפונה אל הקהל הרחב של זמנה ולא אל האריסטוקרטיה. היופי שלה אינסופי, והדקויות נרקמות בעידון שאין שני לו - וכך האגרוף הפוליטי שלה עטוף בכפפת קטיפה. כדאי לקבל גם אותו בברכה.

נשים קלסיות מנגנות

האם נשים מנגנות אחרת מגברים? מלחינות אחרת מוסיקה? השאלה הזאת, שימיה כימי תולדות המוסיקה המערבית, דווקא לא עומדת בבסיס הקונצרט "נשים קלסיות" שייערך השבוע כחלק מאירועי יום האשה הבינלאומי (רביעי 20:30, מרכז עינב תל אביב). הפסנתרנית נדיה וינטראוב, יוזמת הקונצרט יחד עם המנצחת טליה אילן, מתכוונת להציע למאזינים מוסיקה נטו, בלי רעשי הרקע הבוקעים עכשיו לדבריה מכל עבר: "אנחנו לא מתכוונות להוכיח תיאוריה כלשהי על איכות מסוימת של נגינה או יצירה נשית", היא אומרת, "חיי התרבות מופצצים בדיבורים, בגודש, בריאליטי ותחרות, וכל אלה מכסים על הצלילים - הגיע הזמן לשמוע מוסיקה לשמה, מוסיקה שיש בה יופי חיצוני ופנימי נטו".

דניאל צ'צ'יק

לכבוד הקונצרט קיבצו וינטראוב ואילן 12 נגניות מתזמורות וקבוצות קאמריות בישראל, והתקינו תוכנית מעניינת שבה שני קונצ'רטי לפסנתר - מס' 2 מאת שופן, ומס' 12 מאת מוצרט; יצירות לכלי קשת מאת קלרה שומאן ופאני מנדלסון־הנזל, ויצירה שהוזמנה במיוחד מהמלחינה הישראלית לריסה קופמן: "לא ייתכן לבנות קונצרט כזה בלי יצירה של מלחינה ישראלית", אומרת ויינטראוב.

מוסיקה לשמה, מוסיקה אבסולוטית שיש בה טוהר ואלגנטיות - זה מה שמבקשות ויינטראוב ואילן לנגן בערב הזה, ולכן גם לא בחרו מוסיקה שחוברה דווקא על ידי נשים.

ובכל זאת, האם ביצירות של מוצרט ושופן יש משהו נשי?

"ממש לא", אומרת ויינטראוב, שאינה רואה הבדלים מגדריים בהלחנה או בביצוע מוסיקלי, למעט הכוח הפיסי שדרוש לעתים לפסנתרנים כדי לנגן את היצירות הרומנטיות התובעניות של הרפרטואר: "למזלי לי דווקא יש הכוח הזה - ניגנתי פעם שני קונצ'רטי של צ'ייקובסקי בערב אחד, באותו קונצרט, בזה אחר זה; אבל הבדלים אחרים - אין. מה שכן - כיף לנגן תחת השרביט של מנצחת: אין הרבה הזדמנויות כאלה בעולם המוסיקה, שבו כל כך מעט נשים מנצחות".

דורו בכר

נדיה וינטראוב נקראת על שמה של מלחינה דגולה ואחת המוסיקאיות המשפיעות ביותר במאה ה-20, נדיה בולנז'ה הצרפתייה, שאל מקום מושבה בפאריס זרמו בתחילת המאה גדולי המלחינים בעולם כדי ללמוד ממנה. וינטראוב היא בת למשפחה מוסיקלית: הוריה זמרים שניהם ואביה חזן, והיא ליוותה בפסנתר זמרי אופרה מילדותה המוקדמת. ברזומה שלה הופעות סולניות בינלאומיות רבות, רסיטלים - ותוכניות ייחודיות לה, כאלה שמעידות על האהבה שלה לרפרטואר הפסנתרני החושני של סוף המאה ה-19, זה שדורש וירטואוזיות כבירה - ואכן, כושר פיסי.

בקונצרט זה, לעומת זאת, היא מביאה את העידון שברפרטואר: "היופי בקונצ'רטו של מוצרט לפסנתר ומיתרים הוא הגישה המיוחדת שמאפשרת הרכב כזה, גם על פי הצהרתו של מוצרט", היא מסבירה, "וזה של שופן הוא הרי כל כך רומנטי ויפה. ובכל זאת, ז'אנר הקונצ'רטו לפסנתר כשלעצמו הוא קשה ותובעני, ולכן מנגנים רק יצירה אחת כזאת בקונצרטים בדרך כלל. הפעם ננגן שתיים - וזו עוד זווית מיוחדת של הקונצרט החגיגי הזה".

“היפה והחיה” בנגב

בשקט, בצנעה ובנחישות אמנותית שמתמידה כבר יותר מ-30 שנה, פועלת בדרום הארץ להקת תיאטרון־מוסיקה ייחודית, “האופרה הקלה בנגב” שמה. ממבט על ההפקות של האופרה הקלה - ולא פחות, מביקור בהפקה הנוכחית שלה - מצטייר הפרופיל הקהילתי של הקבוצה הזאת: היא נוסדה ב-1981 על ידי יוצאי הארצות האנגלו־סקסיות בישראל, ולפחות בתחילת דרכה הקהילה הזאת היתה גם קהל היעד שלה. כל ההפקות הן בשפה האנגלית ושנים רבות גם החזרות נערכו באנגלית. והרפרטואר: הגרעין הקשה של האופרטה הבריטית עם יצירות מאת גילברט וסאליוון - המיקאדו, האונייה פינאפור, הפיראטים - ואחר כך גם מהרפרטואר האמריקאי: קרוסל, אוקלהומה! ואפילו שיר אשיר בגשם.

היום הלהקה כבר מעורבת עם ישראלים ילידים, ומספרים שאפשר לשמוע גם עברית בחזרות שלהם, אבל הנימה נותרה כשהיתה גם בלב הנגב: מהדהדת מהתרבות האלגנטית שמעבר לאוקיינוס, תרבות הלשון־המעטה וההומור הדק, אפופה בניחוחות ובקרירות ערפילית.

השנה מעלה האופרה הקלה בנגב דווקא מחזמר של דיסני, "היפה והחיה" (היכל התרבות בבאר שבע, רביעי וחמישי 20:00), זאת אחרי מסע ברחבי הארץ - במודיעין ונשר, ירושלים וגבעתיים, פתח תקוה, ירוחם ונתניה. מסירות רבה ואהבה לאמנותם - זה מה שמוקרן בהצגה הזאת מכל המשתתפים, בנגינה (המוסיקה חיה בביצוע תזמורת קטנה שיושבת למרגלות הבימה), בשירה ומשחק, וגם בבימוי ובתפאורה.

חברי האופרה הם חובבים ועיסוקם העיקרי אינו תיאטרון: יש בהם רופאים, סטודנטים, חברי קיבוץ ומהנדסים. ובהיות הלהקה מוסד ללא כוונת רווח, הרי לא רק שהמשתתפים אינם מקבלים שכר על הופעתם אלא הם משלמים כדי לזכות באפשרות לעבוד קשה בחזרות, לבנות תפאורה, להפיק ולסייר ברחבי הארץ. נוכח התלהבות כזאת, גם החובבנות המוסיקלית המסוימת מתקבלת ביתר אהדה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו