בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל “דוקאביב”

"סיפורי צ'לו": גלגוליו של כלי יחיד במינו

כלי נגינה ייחודי שבנה פאולו טסטורה במילאנו ב-1719, נגנב בלוקסמבורג ב-1999 והתגלגל לסין. הסיפור המוזר הזה משולב בסרט “סיפורי צ’לו”, שיוקרן בסינמטק ת”א, לצד דיון בשאלה האם הצליל שמשמיע כלי עתיק ויקר אכן יפה יותר?

תגובות

בוקר אחד במאי 1999, בלוקסמבורג, התדפקו שלוש נשים על דלתו של פייר ז'רבו, צ'לן בפנסיה, והציגו עצמן כמשווקות חפצי בית מדלת לדלת. המוסיקאי הקשיש קיבל אותן בידידות וכאשר הביעו סקרנות כלפי תיבה בעלת קימורים שראו בסלון, שמח לספר להן על הכלי העתיק שבתוכה. לאחר שבוע הן חזרו, ושוב התקבלו יפה. אחת מהן השיאה את הקשיש להיכנס איתה למטבח, חברתה לקחה את הצ'לו העתיק שהיה מונח בסלון, מחוץ לתיבה, מיהרה אל המדרגות והסתלקה במכונית שחיכתה ליד הבית.

כשהתברר לז'רבו מה קרה, מספרת בתו קתרין, תושבת בריסל, כבת 50, הוא התמוטט נפשית ואף לקה בשבץ מוחי קל. "מכאן ואילך איבד אבי עניין בחיים", אומרת הבת, "ומדי פעם היה עומד דקות ארוכות ומתבונן בתיבה הריקה של הצ'לו". קתרין (הסרט אינו מספר עליה דבר, וחבל) הרגישה שמוטלת עליה חובה למצוא את הצ'לו הגנוב, חלק מגופו ומנשמתו של אביה. את מסעה הארוך לא אפרט, כדי לא לקלקל מתח, אגיד רק שהסיפור על הצ'לו שיוצר במילאנו ב-1719 בידי פאולו אנטוניו טסטורה, הגיע ברבות הימים לידיו של הצ'לן פייר ז'רבו, נגנב ממנו והתגלה למרבה התדהמה בסין – היה יכול להתרחש רק בעידן אינטרנט וגוגל.

samsa films

הסיפור הזה תורם עניין נוסף לסרט התעודה הלוקסמבורגי "סיפורי צ'לו" מאת אן שליץ, שיוקרן מחר (ב-10:00) וביום רביעי (ב-19:00) בסינמטק ת”א, במסגרת פסטיבל "דוקאביב". זהו סרט שמתנהל בקצב נינוח, משרה שלווה אך שומר על מתח.

קולו של הצ'לו, בעיקר בתחום האמצעי של המנעד, מתואר תדיר כקרוב ביותר לקול אדם; כלי שיודע לנהום, לייבב, לזמר, גם להעמיק בבאס וגם לנסוק. הצ'לן הגרמני הצעיר דניאל מולר־שוט, שמופיע בסרט, מציין שהצ'לו מיוחד מבחינה נוספת: גודלו עושה אותו לבעל צורה מעין אנושית. הנגן מחבק את הצ'לו בזמן הנגינה וגם מרגיש את הוויברציות של גוף התהודה. חלקי הצ'לו, בדומה לכינור, מכונים במלים גופניות כמו “כתפיים”, “צוואר”, וגם “נשמה” (המקלון שמוכנס לתוך הכלי, כדי לייצב אותו מול לחץ המיתרים, וכל הזזה מילימטרית של מיקומו משפיעה על אופי הצליל). מולר־שוט מנגן בסרט קטעים מאת באך, צ'ייקובסקי ושומאן; הצ'לנית ג'מה רוזפילד מדגימה אף היא טפח מהצלילים הנהדרים שהיא יודעת להפיק.

מיתוס עם פרופורציה

שאר הסרט "סיפורי צ'לו" (הדובר גרמנית, צרפתית ומעט אנגלית) מוקדש לתיאורי אהבה לכלי, לרבות ההנאה של בנייתו, וגם למיתוס סביב איכותם של צ'לי עתיקים, הדומה למיתוס האופף כינורות עתיקים. רולנד שילר, בונה כלי קשת וינאי בן שלושים פלוס, אומר שהעונה החביבה עליו היא הקיץ - מחוץ לעונת הקונצרטים: יש אז פחות מוסיקאים פעילים בסביבה, הוא מקבל פחות פניות לעבודות תיקונים ויכול להתמסר לתשוקתו לבניית צ'לי. שילר נראה חוצב בלוח עץ גדול השמור עמו מזה שנים, אומר שכל מגע של הסכין בחומר מגלה משהו מסגולותיו של הלוח המסוים, לרבות התכונות האקוסטיות שלו. ההתלהבות של שילר מובעת בקול שקט ערב, מקרין דבקות והתמסרות.

במרחק רחובות אחדים מהסדנה של שילר, לא רחוק ממרכז וינה, שוכנת סדנה של עמיתתו למקצוע. שמה ברבל ( (Baerbel) בלינגהאוזן, היא בת 40 מינוס (הסרט אינו מפגיש את השניים), מדברת בנימה שנשמעת מרירה מעט. בלינגהאוזן קובלת על המחירים האגדיים של כלי קשת עתיקים וטוענת שהם חורגים מכל היגיון, ודאי יחסית לתמורה הזעומה שמשיגים בוני כלי קשת חדשים.

samsa films

לביסוס טענתה היא מספרת ומציגה את עיסוקה בבניית רפליקות מושלמות לכלים עתיקים. לעתים, היא מסבירה, נגן שברשותו כלי עתיק אינו רוצה לטלטל אותו, למשל בנסיעה לאסיה, מחשש שהאקלים שם עלול להזיק. מה עושים? מכפילים. בסרט נראה ונשמע צ'לן מקצועי מנגן פעמיים אותה מנגינה: ראשית בכלי שמכונה "ניקולאס פרנסואה ויום, בריסל, 1853" – על שם בונהו ושנת לידתו; שנית בצ'לו תואם לו בשלמות ושמו "ברבל בלינגהאוזן, 2006". הצלילים נשמעים כמעט זהים, בלי יתרון מובהק למקור או לחיקוי. בלינגהאוזן אומרת שיש נגנים שמזמינים עותק לכינורות או צ'לי יקרים שברשותם פשוט כדי להכפיל את הכלי האהוב.

האם האיכות המיוחדת של כלי מיתר עתיקים מבית סטרדיווריוס, אמאטי, גוארנרי ואיטלקים אחרים אינה אלא מיתוס? לא לדעתה של ברבל בלינגהאוזן. האמנים ההם אכן בנו כלים נהדרים, היא אומרת, אבל כיום יודעים לבנות כלים בעלי צליל טוב כמוהם. כדי להביא את החיקוי לידי שלמות גם בהיבט הוויזואלי, בלינגהואזן מראה איך היא מוסיפה שריטות עדינות לכלים החדשים בסדנה שלה, משווה להם מראה ישן. עמיתה רונלד שילר מציין, במקום אחר בסרט, כי הכלים העתיקים רגישים מאוד; כינורות עתיקים סבלו אפילו ממגע שיער בעץ, והרי כנרים רבים בסוף המאה ה-19 גידלו זקן, בנוסח ברהמס.

samsa films


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו