בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם ״לה טרוויאטה״ היא אופרה פמיניסטית?

לא רק המלודיות והקצב הפכו את “לה טרוויאטה” לאופרה מושלמת, אלא גם האנושיות ורגעי החופש הפמיניסטי של הגיבורה שמעזה לבחור באהבה. חבל שלביצוע המצוין באופרה הישראלית התגנבה נימה של פיפ־שואו

5תגובות

בלי זכות קניין, בלי אפשרות לפתוח חשבון בנק משלה, בלי תעודת בגרות ובהעדר סיכוי להשכלה אקדמית כי האוניברסיטאות חסומות בפניה לפי החוק - למעשה, גם חינוך חובה חינם בבתי הספר היסודיים מיועד לבנים בלבד, לא לבנות - איך תתקיים אשה לבדה? איך תחיה בלי בעל, אח או אב, ועוד באמצע המאה ה-19 בצרפת? נתיבי ההישרדות ברורים ומצומצמים: לעבוד כשפחה בבית חרושת או בניקיון, וכך לסבול מעוני, מחלות ואלימות, ומתוחלת חיים של 40 שנה במקרה הטוב; או להיכנס למעגל הזנות ולספק שירותי מין. לשם נקלעה ויולטה, הגיבורה של האופרה "לה טרוויאטה" מאת ורדי.

כמו היום, גם באירופה הוויקטוריאנית היה מנעד רחב לרצף הזנות - מהרחוב ועד לסלונים המפוארים. "קורטיזנה", "אשה נתמכת" או "מלווה", "דמי־מונד" - אלה הכינויים שניתנו לנשים שכל עוד היו צעירות הוחזקו על ידי גברים מהחברה הגבוהה בתמורה לגופן. וכפי שרואים בתחילת האופרה, מתנות יקרות ערך הורעפו על נשים אלה וכסף רב שולם להן. התמונה הראשונה היא של מסיבה: יין, נשים ומוסיקה, כמו באופרטה וינאית, ועונג בלי גבולות. "ליביאמו" - לחיים, באיטלקית - שר הטנור בשיר היין המפורסם, וכולם מניפים את גביעיהם, מריעים לשכרון החושים.

אבל נימה לא רצויה מתגנבת לשיר היין הזה. הטנור, אלפרדו, מרים כוסית בעיקר לחיי האהבה, האהבה שחודרת היישר ללב וממתיקה את הנשיקות. הקורטיזנה ויולטה מזעזעת מכך, ובשיר היין שהופך לדואט היא עונה לו: כל מה שאיננו תענוג בחיים האלה הוא מטופש, בואו ניהנה מהחיים, כי האהבה נגמרת, נובלת בן לילה כפרח. ומהרגע הזה הופכת האופרה מסיפור אהבה מוסרני וסנטימנטלי לטרגדיה אמיתית.

ורדי מזהה את הדרך הנפשית היחידה של נשים בזנות לשרוד: הדיסוציאציה. ויולטה חייבת לנתק עצמה מרגשותיה, היענות לאהבה אינה אפשרית מבחינתה, האהבה היא עיקרון מנוגד לכל חייה, למצבה הנפשי, ליכולת ההישרדות הפיזית שלה.

אבל ברצ'יטטיב ובאריה הכבירים שלה - "זה מוזר…", "אולי הוא הגבר", "טירוף!", "חופשייה לתמיד" - ויולטה מתעצמת ומשתחררת. זו שירה שיש בה צעקה חודרת לב, ומלודיה מהגדולות שנכתבו: שירה של הרהור, זיכרונות, חרדה, התקוממות של אשה נגד חלומה, ולבסוף הכרעה של גבורה בעד זניחת העבר וחיים חדשים - עצמאיים, אוטונומיים, חיים של בת אנוש, של אשה שאינה מושפלת עוד בגלל התכחשותה לעצמה ולרגשותיה, שאינה נשלטת עוד על ידי גברים. אשה חופשייה. והמוסיקה משרטטת את התהליך הזה ומובילה אותו, בגבהי קולורטורה מסחררים וגם בלחישות, בליווי תזמורתי מעודן שמעצב מתחת לבמה עולם שלם של רגשות.

הוויולטה הפרטית של ורדי

לכן "לה טרוויאטה" היא אופרה פמיניסטית. נכון שהגיבורה מצליחה לממש את ההשתחררות שלה רק לרגע, לחודשים ספורים, כי החברה מביסה אותה. ערכי המשפחה הבורגנית, או נכון יותר - כפי שזיהתה קתרין קלמאן בספרה "אופרה, או החרבתן של נשים" - האינטרסים הכלכליים של המשפחה הבורגנית, מכניעים אותה. בדואט עם גבר נוסף, אביו של אהובה, היא מקבלת את הדין - מוותרת על אהבתה וכך גם על חייה, לטובת אהובה ומשפחתו; אבל את רגע ההכרעה, בו פיענחה את עולמה הפנימי ונענתה לו, ואת התקופה בה התנתקה מדרך חייה והלכה בעקבות ליבה - את אלה אי אפשר עוד לגזול ממנה.

"לה טרוויאטה" בהפקה קודמת של האופרה הישראלית, יוני 2011

ורדי עצמו הרגיש את משמעות הנידוי מהחברה המהוגנת: הוא היה נערץ, מנהיג תרבותי ואף פוליטי, אבל הוא חי שנים רבות בחטא, בלי נישואים, עם זמרת הסופרן ג'וזפינה סטרפוני, אשה מופקרת כביכול לא פחות מוויולטה. קודם כל ומעל הכל - היא היתה זמרת המפזזת ושרה לפני קהל מהוגן: מושא הערצה אמנם, אבל הערצה מרחוק, ולעולם לא בהקשר משפחתי. ויותר מכך: היא היתה אם לשלושה ילדים מחוץ לנישואים, משני גברים שונים.

"לה טרוויאטה" היתה כישלון בבכורה שלה. לקהל קשה היה לעכל קודם כל את העובדה שהגיבורים הם בני זמנו ולא דמויות היסטוריות או מיתולוגיות; ויותר מכך - את הדרך האמפתית בה התייחס ורדי אל אשה שמוסריותה, על פי המקובל, מפוקפקת, ואת העוצמה בה איתגר את המוסכמות המגדריות והחברתיות של זמנו. לקח זמן עד ש"טרוויאטה" הפכה לאופרה אהובה כל כך, "אם כל האופרות", לצד "כרמן" של ביזה. זה לא קרה רק בגלל המלודיות היפות שלה, לא בגלל הטמפו המהודק והשלמות בה ציית ורדי למוסכמות המבנה האופראי תוך שהוא מרומם אותן לדרגה עילאית - אלא בגלל האנושיות, בגלל הידיעה שוויולטה היא אנחנו, ועולמה הפנימי רלוונטי לעולמנו אנו.

אודישנים לעירום?

"לה טרוויאטה" זוכה לביצוע מצוין באופרה הישראלית בימים אלה. אחרי חימום קל בהצגות הראשונות, צוות הסולנים ובראשו לנה קוס בתפקיד הראשי מציג הפקה שתיזכר לטובה במסורת הארוכה עד אינספור בהפקות “טרוויאטה” של האופרה. ויחד עם זאת, קשה לבמאים היום להיכנע לפיתוי: את המסיבה במערכה השנייה רבים, כמו הבמאי הנוכחי, אנדרס זגארס, ניצלו לא רק כדי לרמוז על הניהליזם והשחיתות המוסרית של אנשי החברה הפאריסאית הגבוהה, אלא להופכה, להנאת הקהל והגברים בתוכו בעיקר, לאורגיה של ממש. וכך, גם בהפקה הזאת, נישאות שלוש רקדניות עטופות בפרווה שחורה אל על - ומתפשטות כדי להישאר חשופות חזה, ולדקות די ארוכות.

איזה כיף להרוויח מכל העולמות! במקום להתגנב בחסות החשיכה למועדון חשפנות זול או לתאי "פיפ שואו", ולהסתכן בזיהוי מקרי, אפשר לבוא בגלוי, במיטב המחלצות, לבית האופרה המהוגן, ולצלילי מוסיקה טובה ולא סתם פופ ירוד להזיל ריר על רקדניות הטופלס - ועוד עם האשה לצדך! כך מותח הבמאי קו בין הריקנות של הסלון הפריסאי לקהל הבורגני באולם, במקום לפעור תהום ביניהם. כך הוא מצרף את הקהל לאותו עולם שבו נלחמת ויולטה, ולבסוף מצליחה להיחלץ ממנו, במקום להציב מראה מול פרצופו מדושן העונג שמשלם מאות שקלים לכרטיס ל"טרוויאטה".

ותמיד מתעוררת השאלה במקרים כאלה: איך בוחרים את הרקדניות? האם מישהו בודק אותן בעירום כדי להיות בטוח שהן מתאימות לתפישה האמנותית־אסתטית שלו? או שמישהו ממליץ עליהן? מספרים על זמרת אופרה ישראלית, שלפני עשרות שנים לא התקבלה לבסוף לתפקיד די ראשי באופרה של ואגנר בפסטיבל ביירוית, כי התפקיד דרש התערטלות וגופה העירום לא התאים לכך. ב"טרוויאטה", יצירה שכל כולה נזעקת נגד החפצת הגוף הנשי, הרגע הזה מקומם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו