בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצ'לן גבריאל ליפקינד: למה ברחתי מהקהל ולמה חזרתי

באמצע ההצלחה החליט גבריאל ליפקינד, צ'לן ישראלי־אירופי, לפרוש התבודדות ארוכה בהרים. בראיון הוא מספר מדוע התהפך יחסו לקהל, איך גילה את שבר־הכלי שהפך להיות הצ'לו שלו ואיך הכיר את אשתו בניגוד לכללים שלו עצמו

תגובות

"ברגע מסוים רציתי להיות גלן גולד של הצ'לו, לעבוד בצורה רדיקלית וטוטאלית", אומר הצ'לן הישראלי־אירופי גבריאל ליפקינד כאשר הוא משחזר את תולדותיו כנגן מבצע, לרבות תקופת "פרישה-הפוגה" שגזר על עצמו בעודו בן 22. ליפקינד שוהה בימים אלה בארץ לביקור מולדת ולקונצרטים, עם אשתו הצעירה, הכנרת הישראלית אנה ליפקינד.

ליפקינד נולד בישראל ב-1977, הוריו עלו ממוסקווה שלוש שנים לפני כן. האב הוא פרופסור לגנטיקה, האם דוקטור למתודולוגיה של חינוך מיוחד. שפות? "עם הורי לא דיברתי עברית, מעולם. עם אחותי לא דיברתי רוסית מעולם".

לא, אומר ליפקינד, ההחלטה שקיבל אז, בגיל 22, לבחור בדרך דומה לדרכו של גלן גולד, לא היתה כלל שאיפה לחקות את נגינתו של גולד. זה לא היה ניסיון לאמץ את גישתו הפרשנית, לעשות בצ'לו את מה שגולד עשה בפסנתר, אלא החלטה ללכת בדרכו כמוסיקאי מבחינת ההבחנה בין הופעות להקלטות: לזנוח את ההופעות עלי במות, לוותר על פרצי האדרנלין שהן גורמות, להפיק את הנגינה, את הביצוע, ממקור אחר, מהתבודדות באולפן ההקלטות עם רעיון מוסיקלי אבסטרקטי, ומאזין אחד קטן מרוכז – הוא המיקרופון. "מילדות עד גיל 22 הייתי חיית במה, ואגב - רק שנים לאחר מכן הבנתי עד כמה אותן שנים כילד וכנער כאן בארץ היו אינטנסיביות, שנים של תחרותיות מתמדת, אבל עם משפחה שתומכת. הייתי בר מזל לפגוש את מורה חיי בשלב מוקדם מאוד: בגיל 7, אחרי שנת לימוד אחת בלבד, כבר הופעתי בימק"א בקונצרט בניהולה של חיותה דביר. פרופ' עוזי ויזל שמע את השידור ברדיו בנסיעה במונית מירושלים לתל אביב, התקשר אל הוריי למחרת והציע שאבוא ללמוד אצלו.

דניאל צ'צ'יק

"בגיל יחסית צעיר כבר הייתי לכוד בחיי סולן. ידעתי בתחילת עונה שנועדתי לנגן 60 פעם את הקונצ'רטו של דבוז'ק למשל, וגם עשרות פעמים את רוב הקונצ'רטי האחרים של הרפרטואר לצ'לו בשנתיים שלפני". כמעט לא היתה לי השפעה על עונת הקונצרטים שלי". השאיפה שלו להתעלות ביצועית התמצתה אז, הוא ממשיך, בניסיון מתמיד "לתפוס את הרגע", מין תחושת קשר עם קהל שעשויה להפציע כבר ברגע הראשון של הופעה: "אם אתה מרגיש בדקה הראשונה שאתה יוצר משהו שבשבילו אמנות בכלל קיימת, אז הדקה השנייה של הנגינה כבר מתרחשת ברמה אחרת".

מה קרה בהמשך הדרך? "פתאום התהפכתי, קוטבית", ממשיך ליפקינד. "ההיכרות וההתעמקות בגישה הטוטאליסטית של גלן גולד, בחירתו בעיסוק אקסקלוסיווי באומנות ובאמנות ההקלטה, כדי להגיע למיצוי יכולתו בעשיית מוסיקה – היכו בי כמו מכת ברק. אגב, גם קרלוס קלייבר פעל בדרך דומה למדי. הוא נתן קונצרט אחד בשנה, עם 30 עד 40 חזרות לקראתו".

 

המהפך שעברת התרחש בעקבות אירוע מסוים?

"זו היתה תוצאה של התפתחות. הבנתי שבדרך שאני הולך בה, הופעות לפני קהל, חסרה רדיקליות מסוימת. טילפנתי לאמרגנים שלי, אמרתי שאכבד את כל התחייבויות ההופעה שכבר חתומות, לא יותר. לפעמים אני שואל את עצמי למה בכלל לשאוף לרדיקליות? זה כמו לשאול למה אנשים מטפסים על הרים גבוהים. אצל חלק מאתנו יש שאיפה כזאת".

בשנים של ההתרחקות מהקהל ומהבמה ניגנת פחות?

"ניגנתי יותר. הקלטתי את עצמי במאות 'סשנס', צברתי מאות שעות האזנה".

בעיקר באך?

"בהחלט לא רק באך, אף כי הוא במרכז העשייה אצלי, מתמיד. אבל באמת חשוב שאגיד מהו באך בשבילי. הסוויטות שלו לצ'לו סולו הן פוליפוניה (רב־קוליות) חד־קולית, זו לכאורה סתירה. במונח גרמני לפעמים מדברים על 'פוליפוניות לטנטית': באך מצליח להצפין תרבית קולות בתוך קו מוסיקלי אחד. הקו כולל חלקים שאפשר לפצל ממנו, לצרף את החלקים לקו הזה עצמו כקולות אחרים, או לבנות מהקו האחד יצירה רב־קולית ממש. בעיני זה הכי קרוב ליצירת הבלתי־אפשרי בהלחנה. גם בפרטיטות של באך לכינור סולו קיימת פוליפוניה חד־קולית, אבל לא בדרגת השלמות של הסוויטות לצ'לו".

מה החזיר אותך לבמה?

"שיחת טלפון מחברת סוני. מיכאל בריגמן טילפן אלי לנייד, ב-2005, אני זוכר שהייתי אז בטיול קטן ליד הבית בהרים, והזמין אותי לבוא להיפגש אתו בברלין. בפגישה הוא אמר – 'שמענו שיש איזה מטורף, צ'לן ישראלי שמתבודד בהרים ומנגן באך, ומתברר שזה אתה'. בסופו של דבר הוצאתי את הסוויטות של באך ואת דיסק המיניאטורות (לקט של יצירות וירטואזיות־הדרניות) בהפקה עצמית, 'ליפקינד פרודקשנס'. חשבתי שאמכור אולי 1000 עותקים, מכרתי בכל העולם בערך 60 אלף, תוך שלוש עונות. את ההקלטה של באך עשיתי בעצמי, מההקלטות שנצברו בתקופת ההפוגה. את ההפצה באירופה עשתה חברת המדיה 'אדל קלאסיקס', באמריקה 'נקסוס', באסיה 'קינג אינטרנשיונל'.

תוכל להסביר את ההצלחה?

חלק ממנה שיייך ל'אאורה', להילה שנוצרה סביב סיפור הפרישה. צצתי כאילו משום מקום".

ואת חיפוש הרדיקליות זנחת.

"הבנתי שהניגוד בין הפקת פרשנות (הקלטות) ובין ביצוע אינו קוטבי כמו שהרגשתי קודם. גיליתי שמי שמפיק את הביצוע באולפן זקוק לחוויית הופעה לפני קהל, ומי שיוצא כיום אל הבמה בלי מה שאני קורא 'התנסות דיגיטלית', מפספס את הפוטנציאל של המאה ה-21. לכאורה מסקנה בנאלית".

בדויטשה בנק כעסו

אתה רואה עתיד לדיסקים, כשאינספור ביצועים נפלאים זמינים בחינם באינטרנט?

"תקופת הדיסקים נגמרה, בעצם היא היתה דינוזאור כבר כשהתחלתי להקליט. כיום אנחנו בתקופת משבר כללית בכל הנוגע לזכויות היוצרים, משבר נפלא. מצד אחד זה דבר איום, שהעשייה שלך לא מוגנת, מצד שני זו הרגשה של אנושות מקושרת, שנושמת יצירתיות ביחד".

גם סביב הצ'לו שלך יש סיפור.

"בהחלט. מה'דויטשה בנק' פנו אלי, בקונצרט שנתתי לפני תקופת הפרישה, אמרו שהם מקציבים עד 10 מיליון מארק לרכישת צ'לו שיהיה רכושם אבל יעמוד לרשותי. בדקתי המון כלים, מהשמות הכי מפורסמים, אף אחד לא דיבר אלי טוטאלית. יום אחד, באולפני פיליפס, הייתי זקוק לשערות בשביל הקשת אז נכנסתי לבית המלאכה של קלוד לבה, בסמוך. הוא נתן לי לנסות כמה כלים. אף אחד מהם לא ממש תפס אותי, אבל תוך כדי נגינה ראיתי על הקיר מולי חלק של צ'לו, תלוי, רק הדופן הקדמית בלי גוף וראש. לוח עץ מאובק, סדוק, כהה, שצורתו מיוחדת, רחבה, נחקקת בזיכרון.

"שיכנעתי את לבה להדביק אל הדופן את כל השאר, לבנות מחדש את הצ'לו השלם. אחרי שבוע קיבלתי את הכלי. הצלילים הראשונים היו של לוויתן גוסס. לקח שנה וחצי עד שהוצאתי את הצליל שרציתי. מה מיוחד בצליל שלו? אפשר להגיד שבצ'לי האיטלקיים המפורסמים יש מין מתיקות, ואילו לצ'לו שלי יש צליל שאפשר לתאר כ'מעושן'. אף אחד לא יודע מי בנה אותו אבל ברור לכל המומחים שזה צ'לו איטלקי מתור הזהב של בוני כלי המיתר - סוף המאה ה-17".

וכמה דויטשה בנק שילמו עליו?

"600 אלף מארק. בהתחלה הם התעצבנו – 'מה אתה קונה לנו צ'לו זול'. בסופו של דבר קניתי אותו מהם, בהדרגה. היום הוא שווה פי כמה ממה ששילמתי. בכל מקרה, איפרד ממנו רק כשאמות".

איך נוצר החיבור שלך עם רעייתך, הכנרת אנה ליפקינד.

"קשה להאמין, אבל הכרתי אותה מחוץ למוסיקה. כמה ימים לפני הדייט הרציני הראשון ישבתי בבית, היה לי אז בית בווינה, משום מה לקחתי דף ומצאתי עצמי כותב שלושה כללים: אחת, שהאשה שתהיה אתי צריכה להיות בגילי לפחות; שתיים, אסור שהיא תהיה אפילו קרובה לענייני מוסיקה; שלוש, אסור שהיא תהיה ישראלית ואולי אפילו שלא תהיה יהודייה. יומיים אחרי כתיבת המסקנות האלה נפגשתי עם אנה, כנרת ישראלית בת 25, וידעתי שהיא תהיה אשתי. אני בן 36".

דניאל צ'צ'יק

באתר שלך אתה מעלה שאלה, אולי רטורית, על הניסיון של מלחינים אוונגרדיסטים להמציא שפה מוסיקלית חדשה.

"לאמנות יש היבט תקשורתי מעצם טבעה. מוסיקה, על אחת כמה כמה, היא מדיום תקשורתי אוניברסלי. תקשורת מוכרחה שפה. מלחינים רבים כיום משקיעים בחידוש השפה – עד כדי חיסולה. התוצאה היא פשוט נונסנס, צירוף צלילים אקראי. בשביל זה לא צריך מוסיקה". את הכנפיים של מלחינים כאלה יש לקצץ, לדעתו של ליפקינד, והוא מהסס מעט בניסוחיו בנושא זה, מקפיד לא להישמע כעוין גורף של מוסיקה חדשה. השלילה שלו, הוא מדגיש, נוגעת רק במקרים של שבירת השפה המוסיקלית לשם השבירה. "זה הרי מוציא מיד מהחשבון את מה שאני מחפש. אני מחפש תמיד, בכל האוקיינוס העצום של יצירות חדשות, את אותו 'משהו' ששום דבר אחר חוץ ממוסיקה לא יכול ליצור בנו ובינינו".

גבריאל ליפקינד יופיע עם התזמורת הסימפונית ראשל"צ בקונצרטים אחדים (ינגן את ואריאציות "רוקוקו" של צ'ייקובסקי ואת כל נדרי" של מקס ברוך). הפעם הראשונה תהיה במוצאי שבת בהיכל התרבות של ראשון לציון. ועוד: גבריאל ואנה ליפקינד עם הפסנתרן רומן זסלבסקי יגישו קונצרט קאמרי בשבת בבוקר, 10:30, בעין השופט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו