בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בכל בארוק יש רוק: שיחה עם דוד שמר

עם שתי יצירות על אהבה ומלחמה מאת מונטוורדי חוגג דוד שמר 25 שנה לייסוד תזמורת הבארוק ירושלים, ומסביר למה הרעיון במוזיקה היסטורית הוא להתחדש תמיד

תגובות

מלחמה ואהבה - תמיד היה ביניהם קשר חזק באמנות, ובקונצרט הקרוב של תזמורת הבארוק ירושלים יתבטא הקשר הזה בדרך מוזיקלית ותיאטרלית. ספר המדריגלים השמיני של קלאודיו מונטוורדי (1643-1567) נקרא "מדריגלים של מלחמה ואהבה", וכשמו כן הוא: חלקו הראשון מוקדש לאהבה והשני למלחמה. שתי יצירות מתוך האוסף שהפכו לאבן דרך בתולדות המוזיקה, כל אחת מהן אופרה בזעיר אנפין, יועלו בקונצרט: "מחול הנשים כפויות הטובה", ו"הקרב בין טנקרדי לקלורינדה" - על פי האפוס "ירושלים המשוחררת" של טאסו; זאת בנוסף ליצירה של מלחין פחות ידוע מתקופתו של מונטוורדי, פלקוניירי: "הקרב של בר אבא, בן השטן" (מחר, שלישי 20:00, בקונסרבטוריון שטריקר תל אביב; חמישי 18:00 ו-20:00 בכנסייה הסקוטית סנט אנדרוז, בירושלים).

שלוש זמרות - עדיה פלד, שחר לביא ואביטל דרי; והזמרים דורון פלורנטין ויאיר פולישוק ישתתפו בהפקה הזאת, ועליה ינצח המייסד והמנהל המוזיקלי של התזמורת, דוד שמר. התזמורת חוגגת עתה רבע מאה בניצוחו, והיא תזמורת חלוצית: הראשונה בישראל שניגנה על כלי התקופה בגישה ההיסטורית לביצוע מוזיקלי, כחלק מזרם דומה בעולם שמבקש להבין את המוזיקה העתיקה קרוב ככל האפשר להקשרה בזמנה.

"כשהתחלתי עם התזמורת לפני 25 שנה היו בישראל מעט מבצעים בתחום זה, כמעט אף אחד, ולא היו כלים מתאימים", אומר שמר, "היום יש לנו עדנה חסרת תקדים של נגנים וזמרים שמבינים עניין והגל הולך וגדל. ישראלים לומדים במוסדות הכי טובים באירופה, חלק נשארים שם אבל רבים חוזרים.

אמיל סלמן

עוד כתבות בנושא

"אמרו שמוזיקאים בוחרים בכלים עתיקים ופונים לגישה ההיסטורית כי אינם מצליחים כנגנים מסורתיים. זו שטות גדולה - יש רבים בעולם, ישראלים כמו הכנרת קתי דברצני למשל, שלא נופלים מכל מבצע בינלאומי אחר. מי שלא הצליח, כנראה ניגן גרוע גם בסגנון ההיסטורי.

"הכיוון הזה הוא חלק ממה שקורה בעולם בכלל, בהתיחסות שלנו לתרבות האחר", מוסיף שמר, "הבנו לבסוף שהתרבות 'שלי', שגדלתי על ערכיה, היא לא היחידה. יש תרבויות גם ביפן ובאפריקה ולא יוצרים אותן 'ילידים' שאפשר לבטל - או לנצל. היו בעבר ניסיונות להבין תרבויות מוזיקליות אחרות, למשל הסגנון שנתפש 'טורקי' במאה ה-18 ואקזוטי ב-19. אבל היום כשמחפשים מוזיקה טורקית היא טורקית באמת, לא החיקוי האוריינטליסטי שלה".

גם אמרו על הזרם ההיסטורי שזו אופנה שתחלוף, שזו תוצאה של משבר חברות ההקלטה.

"ומאז עברו 50 שנה והתחום רק הולך ומתפתח", עונה שמר. "אין היום עיר בעולם המערבי שאין בה תזמורת של כלים היסטוריים; וגם מעוזים מסורתיים כמו פסטיבל האופרה גליינבורן באנגליה מעלים אופרות בארוק בכלים כאלה. התובנה הזאת מחלחלת לכל רובד של העשייה המוזיקלית, ולימוד הגישה הזאת הפך לצו השעה בכל המוסדות החשובים".

אמיל סלמן

בשלב מסויים דווקא הזרם ההיסטורי, שמביא את העולם העתיק, נתפש כהצגה הכי חדשה וחמה בעיר.

שמר: "מה שחדש בו הוא המסר. דרך החשיבה. ואגב - זה כבר די הרבה זמן לא חדש, וזה מפחיד אותי, שאולי אנחנו הופכים להיות מיינסטרים, זאת אומרת שמרחפת עלינו סכנת השמרנות. אבל המסר האידיאולוגי לא נשחק, והוא: לשאול שאלות אודות המוזיקה. למה כתבו דווקא כך, למה לכלים מסוימים אלה, מה רצו לשמוע אז, מה זה אמר לאנשי התקופה ולמה זה רלוונטי לנו? הרי גם ברהמס הוא לא התרבות שלנו, ושנברג נחשב גם הוא כבר למוזיקה עתיקה. אם המוזיקה לא אומרת לי דבר, עדיף לא לבצעה.

"הדוגמה הטובה היא מהתיאטרון", ממשיך שמר, "שחקן צריך לדעת על הדמות יותר ממה שכתוב עליה במחזה, 'לעגל' את הדמות בשפת התיאטרון - והמסר הזה עובר לקהל גם אם המידע הספציפי לא נמצא. גם בביצוע מוזיקלי זה כך. למשל ברהמס, שבו אני דווקא לא עוסק: עלינו לדעת למה הוא השמיד סימפוניות קודמות לפני שאנחנו מנגנים את הסימפוניה הראשונה שלו, ולדעת מהי היראה הגדולה שלו מפני בטהובן שגרמה לו להתחיל בהלחנת סימפוניות כל כך מאוחר בחייו".

ההתוודעות של שמר אל המוזיקה העתיקה באה דרך הצ'מבלו, כלי בארוקי שנעלם כבר בסוף המאה ה-18: "הצ'מבלו היה מקרה פתאומי", הוא מספר, "רציתי ללמוד אצל ואלרי מאייסקי, מוזיקאי שהכרתי מעיר הולדתנו המשותפת ריגה, והוא לימד צ'מבלו - אז למדתי אצלו. וכשנתקלתי בצ'מבלו - התאהבתי. וזאת אהבה שהולכת ומעמיקה מיום ליום".

מחלוצי הסגנון בארץ

שמר למד באקדמיה למוזיקה בירושלים, אצל בוריס ברמן, ואחר כך ניצוח באקדמיה בתל אביב אצל שלום רונלי־ריקליס. בתחילת שנות ה-80 נסע ללמוד בלונדון צ'מבלו וניצוח - בין היתר אצל שמות גדולים כמו טרבור פינוק, פיליפ פיקט וג'יל סוורס בבית הספר גילדהול. תזמורת של כלים עתיקים מהזרם ההיסטורי הוא גילה גם כן בטעות, בטרנזיסטור שהיה פתוח על תחנת בי־בי־סי 3: "זיהיתי את המוזיקה, ידעתי שאני מכיר אותה היטב - אבל באותו זמן הבנתי שאני לא מכיר אותה כלל. זה היה קונצ'רטו ברנדנבורגי של באך, ואמרתי לעצמי: זהו, הגעתי לחוף מבטחים! כך אני רוצה לשמוע ולבצע את המוזיקה הזאת".

ב-1983, כשחזר לישראל, היה דוד שמר בין הראשונים שגילו את האור. "הבנתי שאם אני חולם על תזמורת בארוק, עלי להקים אותה בעצמי", הוא אומר. כמה שנים אחר כך התחיל לעשות חזרות עם התזמורת החדשה שהקים.

הלב של הסגנון ההיסטורי הוא השינויים שכל הזמן מתרחשים בתפישת הביצוע. שמר: "נועם חומסקי אמר שאם יש מישהו שלא משנה את דעתו בתחום בו הוא מתמחה, סימן שהתחום מת - או שהוא עצמו מת. חלק מהזרם ההיסטורי הוא הדרך בה הוא חושב את עצמו מחדש כל הזמן. ההגדרות הבסיסיות משתנות. השנה בה ניגנו את הקונצרט הראשון של התזמורת היתה לפני הרבה מאוד זמן במונחים האלה של השתנות המחשבה: אני חוזר לפרטיטורות של יצירות שניגנתי וניצחתי עליהן לפני 20 שנה, קורא את ההערות בשולי הדפים בכתב ידי, ונוכח עד כמה מעט הבנתי אז".

לאחרונה ביצעה תזמורת הבארוק ירושלים את האופרה "דידו ואניאס" של פרסל, ושמר נותן דוגמה נוספת לאופי המחקרי של התחום שלו: "האופרה מתחילה במלים של המלכה דידו 'אני כורעת תחת ייסורים ואסור לי לגלות מה הם': מהם הייסורים הללו? בשל מה? ומדוע אסור לה לגלותם? איש לא הצליח לענות לי על השאלות האלה והייתי צריך לחקור בעצמי - קראתי את וירגיליוס, בין היתר, והבנתי שהיא כנראה ידעה על תוכניות האלים בקשר אליה ואל אניאס. בשבילי זה היה גילוי של עולם חדש. כן, נהייתי יותר נודניק עם השנים", אומר שמר לסיום, "יותר פרפקציוניסט, חופר יותר לעומק, מקפיד יותר על פרטים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו