בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אופרה שמספרת על טרור

"רצח קלינגהופר", אופרה שמביעה הבנה למאבק הפלסטיני, תוצג בסתיו בבית האופרה מטרופוליטן בניו יורק, אך לא תוקרן באולמות ברחבי העולם, מחשש לעידוד אנטישמיות. במצב הנוכחי, ההגבלה נראית נבונה

2תגובות

שמונה פעמים, מ-20 באוקטובר, תועלה בבית האופרה מטרופוליטן האופרה הבעייתית של ג'ון אדאמס, אחת משלוש אופרות בנות המאה ה-20 שיועלו בעונה החדשה של בית האופרה הניו יורקי. לצד מוצרט, פוצ'יני, ורדי ווגנר ייראו ויישמעו שם גם "ליידי מקבת ממצנסק" (שוסטקוביץ') ו"טירתו של כחול הזקן" (ברטוק).

"קלינגהופר" (בכורתה היתה ב-1991) היא אופרה בעייתית לא בגלל מוזיקה מודרנית נועזת אלא בגלל התוכן. הליברטו שלה מבוסס על אירוע אמיתי: חטיפת ספינת הטיולים "אקילה לאורו" ב-1985 בידי טרוריסטים פלסטיניים (חברי פת"ח) ורצח הנוסע היהודי־האמריקאי הנכה ליאון קלינגהופר, שנורה והושלך מהסיפון אל הים. כפי שכבר דווח, מנהל ה"מט" פיטר גלב הודיע לפי שבועות אחדים כי למרות שבעיניו האופרה אינה אנטישמית, ההצגה בניו יורק לא תשודר באולמות קולנוע בעולם, כמקובל בהפקות ה"מט" בשנים האחרונות, מחשש לעידוד אנטישמיות. הליברטו של "קלינגהופר" נוקט גישה מאוזנת לכאורה, דו־נראטיבית או אף תלת־נראטיבית (פלסטינית, ישראלית, אמריקאית־יהודית), אבל אפילו משפט כמו "אנחנו לא פושעים ולא ונדלים, אנחנו אידיאליסטים" מפי מפקד החוטפים, באופרה, עשוי להישמע פרובוקטיבי מאוד. יש בליברית התבטאויות קשות לאין ערוך יותר, כמו: "בכל מקום שיש ציבור גדול של עניים, יש יהודי שמתעשר" (מפי הטרוריסט הפלסטיני הסדיסט המכונה "רמבו") ו"אמריקה היא יהודי אחד גדול".

אז איזו מין אופרה היא "רצח קלינגהופר"? איך היא נראית ונשמעת על רקע ההתלקחות העכשווית ביחסי ישראל והפלסטינים? הקהל כאן לא קיבל הזדמנות להכיר את האופרה מקרוב, על במה ישראלית, אך קטעים מגרסה קולנועית של האופרה שהופקה כדי־וי־די (ב-2004) הוקרנו לפני חודשים אחדים בסינמטק חיפה. ההתרשמות שלהלן מבוססת על גרסה זו.

נוסחאות עם הברקות

בהאזנה ראשונה, ההלחנה של ג'ון אדאמס (קומפוזיטור אמריקאי נחשב מאוד, בן 60 פלוס) ב"קלינגהופר" נשמעת כפרי מקצוענות ותו לא: יצירה מחושבת שמפעילה ביעילות את הסגנון של אדאמס, את הנוסחה הצולחת שלו; מוזיקה טונאלית, שמאלצית לפעמים, מועשרת בתבניות ריתמיות רפטטיביות (מורשת האסכולה המינימליסטית), שמוסיפות את כמויות המתח הדרוש והמדוד ובתזמור מצוין.

בהאזנה שנייה ושלישית אי אפשר להתעלם מהברקות של אדאמס: מקהלת הפתיחה, שמציגה את הנראטיב הפלסטיני, נוגעת באמת ללב, כך גם האריה "הגופה הנופלת" (לים) של קלינגהופר וגם אריית הסיום, של אשתו מרילין. עוד צדה את האוזן אריה קלילה, "פופית", של אחת הרקדניות: הבחורה קלת השכל מספרת לעיתונאים, לאחר שהפרשה הסתיימה, כי אחד הטרוריסטים היה בחור די נחמד שחילק סיגריות לה ולחברותיה.

רוב הזמן מתנהלת האופרה בכבדות – גם בגרסה הקולנועית - זו יותר אורטוריה מאשר אופרה ויש בה קטעים ארכניים מתמשכים, מקריני פאתטיות הגותית פואטית. לתדהמתי, תגובות על היצירה שמצאתי (גם מידי מבקרי מוזיקה מובהקים) אינן מרבות לדון במוזיקה של "רצח קלינגהופר" אלא בוחרות להתעסק בסיפור ולאזכר ויכוחים פוליטיים אידיאולוגיים וסוציו־מוזיקליים שהצית. רושם כללי: התגובות הביקורתיות מניחות ש"אדאמס יודע לכתוב, כידוע", ולכן אין מה לנקר הרבה בטיב המוזיקה שלו במקרה זה, שבו מה שחשוב הוא הנושא – העלילה. אגב, את הליברטו ל"קלינגהופר" חיברה סופרת־משוררת אמריקאית ושמה אליס גודמן. רכילות חיונית: גודמן, ילידת 1958, היא יהודייה ממשפחה רפורמית חילונית שבבגרותה המירה את דתה לנצרות אנגליקנית, משנישאה למשורר בריטי, וכיום היא מנהלת, כעוזרת כומר, קהילה בצפון אנגליה.

הממד המוזיקלי של היצירה קיים בוויכוח מעניין, הזמין באינטרנט (בשני מאמרים נפרדים), בין שני מוזיקולוגים אמריקאים בכירים: ריצ'רד טארוסקין שיבח ב-2001 את החלטת התזמורת הסימפונית של בוסטון, לאחר פיגוע התאומים, לבטל קונצרט שבו עמדה לבצע קטעים מתוך האופרה. לדעתו, המוזיקה של אדאמס נוטה בבירור לצד הפלסטיני. כיצד? בקטעים מסוימים שבהם מזמרים הטרוריסטים, הקול מלווה במין הילת כינורות ברגיסטר גבוה, אמצעי שמזכיר את עיטור הרצ'יטטיבים של ישו בפסיונים של באך. עמיתו רוברט פינק שוקד להפריך זאת ומצביע על שילוב הילה דומה גם בזמרתם של הקלינגהופרים.

עמדה אישית: יש היבט מקומם בכתיבת אופרה על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. תובנות חדשות הרי לא יצוצו כאן, רק ניצול של נושא שהאקטואליות שלו חיה וקיימת, למרבה הטרגיות. ניצול שמגובה בהצהרות צפויות על שקידה להיות "רלוונטי" ולהבטיח בכך את ההווה והעתיד של אמנות האופרה.

אין זו רבותא, לקצור תשומת לב כאשר מחברים אופרה שנפתחת במקהלות שמזמרות נראטיבים של סכסוך מדמם. מצד אחד, גירוש ברוטלי של תושבי כפר ערבי שלו, אידילי, ב-1948; מצד שני, התיישבות עולים יהודים מאירופה, פליטי השואה, בכפר הכבוש. איזון עלילתי ורעיוני? נו באמת. בהמשך העלילה מתברר שילדה פלסטינית שהיתה בין המגורשים מהכפר השקט ב-1948 ונרצחה לאחר שנים עם פלסטינים אחרים במחנות סברה ושתילה בלבנון, היא אמו של אחד מחוטפי ה"אקילה לאורו" (שמו מחמוד, הוא טרוריסט "אנושי" שאפילו מקיא מרוב זעזוע כאשר חברו, מפקד החולייה, יורה בקלינגהופר).

הסתעפות קיטשית אחרת: שני פליטי שואה יהודים צעירים שחונכים את הזוגיות הארוטית שלהם בכפר הפלסטיני לאחר כיבושו (הגבר עומד בראש המגרשים) נמנים לימים עם החטופים בספינה "אקילה לאורו" (גם בספינה, לפני החטיפה, הם מקיימים יחסים, ממש כמו אז, כך לפחות בגרסת הדי־וי־די לאופרה).

זיכוך אמנותי מדומה

עמדתו של ריצ'רד טארוסקין כלפי "רצח קלינגהופר" היא שלילית נחרצת, והעובדה שבאירופה האופרה התקבלה באהדה ("קלינגהופר" הוצגה פעמים רבות, בבלגיה, בגרמניה ובעוד מקומות) מובנת לגמרי, לדעתו - הוא רואה בה השתקפות של תפיסה אירופית "אנטי אמריקאית, אנטי בורגנית, אנטישמית". בעיניו, "רצח קלינגהופר" היא רומנטיזציה ילדותית של פשיעה; הוא אינו מתפעל, בלשון המעטה, מדיבורים על העלאה של הנושא הטרגי לרובד אמנותי מזוכך, אוניברסלי, של דיון בבעיות הנצחיות של הקיום האנושי.

כותבים אחרים הצביעו על העובדה שהקטעים שמזמרים הטרוריסטים מוגשים (מבחינת הטקסט) בסגנון אופראי, נשגב. החוטפים פועלים מתוך מניעים "גדולים" (חירות, עצמאות, וכד'); הנחטפים, לעומת זאת, בעיקר בני הזוג קלינגהופר, הם אנשים של "דברים קטנים", בורגנים אמידים צרי אופק שאינם מתעניינים בפוליטיקה ואטומים לתהליכים היסטוריים שגועשים סביבם. זה מה שמסביר, לפי המוזיקולוג האמריקאי רוברט פינק, מדוע אנשי הגות יהודים באמריקה תקפו בחריפות את האופרה "רצח קלינגהופר". היא פגעה ישר בהם, הוא כותב, קלעה לנקודת התורפה של המעמד החברתי שבו צמחו.

מהי עמדתו של המלחין ג'ון אדאמס, עם איזה נראטיב בתיאור הסכסוך הישראלי־פלסטיני והטרור הפלסטיני הוא מזדהה? באחד הראיונות אתו ביצבץ טפח: יש להבדיל בין רצח למעשי אלימות אחרים, אמר אדאמס, וציין שגם החזקת אנשים (הפליטים הפלסטינים) במחנות היא אלימות, בעיניו.

אגב, סרט הדי־וי־די של האופרה "רצח קלינגהופר" כולל רצועת בונוס: אדאמס משוחח שם בין השאר עם פני וולקוק, שהכינה את התסריט לנוסח הקולנועי. מדהים לגלות עד כמה השיחה הזאת תפלה, חלולה, ועיקרה הוא הצבעה ארכנית על העובדה שבנוסח קולנועי הזמרים לא צריכים לאמץ את הקול, כמו באולם אופרה רגיל, וגם לא צריכים להפנות כל הזמן את המבט ואת הפה אל הקהל, כי המצלמות והמיקרופונים באים אליהם - בכל אשר יפנו.

די־וי־די של האופרה "רצח קלינגהופר". הפקה: "דקה". במאית: פני וולקוק. לצד צוות הזמרים הבינלאומי מנגנת התזמורת הסימפונית של לונדון ומקהלתה. מנצח: המלחין ג'ון אדאמס

ללא קרדיט


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו