בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדית קראוס, הפסנתרנית שאולי החמצנו

היא למדה אצל שנאבל בהמלצת אלמה מאהלר, שרדה את מחנה טרזין בזכות הפסנתר, ניגנה בישראל ומתה לפני שנה בגיל מאה. האם החמצנו את אדית קראוס? רשמים מסרט עליה ושיחה עם יוכבד שוורץ, תלמידה ומעריצה

תגובות

מזווית תקשורתית ישראלית, הפסנתרנית אדית קראוס, שנפטרה לפני שנה בגיל 100, היא החמצה: עד לפני שנה חיתה קראוס בירושלים, אשה נבונה, חדת ביטוי. קראוס למדה בשעתה אצל ארתור שנאבל, אמן פסנתר מיתולוגי שחולל מהפך בסצינת הפסנתר (תואר בין השאר כמי ש"המציא את בטהובן"). ככל הידוע לח"מ, התקשורת הישראלית פיספסה את האפשרות לשמוע את סיפורה של קראוס מכלי ראשון.

אדית קראוס, ילידת 1913, גדלה בקרלסבד שבצ'כיה, שפת אמה היתה גרמנית. עוד בילדותה הופיעה כסולנית בקונצרט סימפוני בעיר מגוריה. בגיל 14 החלה ללמוד אצל ארתור שנאבל בברלין (קראוס היתה קרובת משפחה של גוסטב מאהלר ואלמנתו של מאהלר, אלמה, כתבה בשביל אדית מכתב המלצה לשנאבל).

הלימודים בברלין הסתיימו ב–1930, משם חזרה אדית לצ'כיה, עברה לגור בפראג, התחתנה וניהלה קריירה מקצועית. ב–1941 נכלאו היא ובעלה במחנה טרזין, הוא נשלח משם להשמדה, היא —– כפסנתרנית — שרדה בזכות התועלת שהביאה לנאצים, שטרחו להציג לעולם תדמית כוזבת של המחנה. ידידתה של אדית בטרזין (הן הכירו זו את זו עוד קודם לכן) היתה הפסנתרנית הצ'כית היהודייה (ולימים גן הישראלית) אליס זומר הרץ, שמתה בתחילת השנה בלונדון בגיל 110. בסרט אומרת הרץ כי משתיהן, אדית היא שהיתה הפסנתרנית הכוכבת.

בסרט תעודה על חייה של אדית קראוס ושמו "התענג על המוזיקה" (Enjoy the Music), מאת צמד הבמאים הגרמנים וילהלם ומריתה רזינג (שהופק כאשר היתה בת 90) מקרינה קראוס אישיות שלווה, דיבור חף מדרמטיזציה, תמציתי להפליא. הנה אזכור תחנות אחדות בחייה, לפי הסרט:

רקע משפחתי: קראוס מספרת כי אביה, שניהל בקרלסבד בית מסחר לבגדי כלות, היה מאני דפרסיבי. היה לה קשה, היא נזכרת, כששמעה אותו בוכה. אמה — כך בניסוחה — "סבלה בשקט". בגיל 11 הופיעה אדית לראשונה בקונצרט רשמי, ניגנה את הקונצ'רטו מס' 3 של בטהובן. בן עירה קארל שטיינר נכח באותו מעמד. הוא היה בן 16 ולדברי קראוס בסרט גמר כבר אז בלבו לשאתה. קארל — שהוסמך כמהנדס מכרות — התמיד בחיזוריו עד שנעתרה לו. נישואיהם היו מאושרים, היא מדגישה. ההחלטה להינשא לקארל התעכבה בגלל מתחרה, קומפוזיטור ופסנתרן ושמו ולטר קאופמן. אדית מתארת בסרט מה הרגישה כאשר ניגנה בארבע ידיים עם ולטר וידיהם הצטלבו: "הייתי מחושמלת".

מחנה טרזין: קראוס הכירה שם שלושה מן המוזיקאים ששמם נקשר לימים עם המחנה, שלושתם לא שרדו את השואה: ויקטור אולמן, פאבל האס, גדעון קליין. לימים, בישראל, הוציאה קראוס דיסק ובו יצירות של אולמן. "בטרזין התנהל הווי תרבותי כמו בעיר גדולה", היא אומרת, אבל "היינו רעבים תמיד". משלוחים משם? "פחדנו ממשלוחים, אבל לא ידענו על תאי הגז". במקום אחר, בנימה מהורהרת, היא תוהה: "איזה מין רעיון זה? להשמיד אנשים בגז?"

באחד הימים הוכנסה קראוס לרשימת המיועדים לשילוח, פנתה לממונה על הרכבת הרשימה ואכן נמחקה ממנה — בהפתעה. אחרי המלחמה חיתה בפראג שנים אחדות, פעלה כפסנתרנית מקצועית וכמורה והכירה את בעלה השני, ארפד בלודי, ששכל בשואה את אשתו הראשונה ובנו בן השמונה. ב–1949 עלו בני הזוג ארצה, עם בתם הקטנה. קראוס החלה ללמד ופה ושם גם להופיע, בעלה פתח בית חרושת לעניבות. באקדמיה בת"א לימדה קראוס מ–1957 עד 1981. אחת מתלמידיה שם היתה יוכבד שוורץ, כיום נגנית צ'מבלו.

מורשת טרזין: ב-1982 הופיעה אדית קראוס ברסיטל באוניברסיטת בר-אילן, ששיחזר את הרסיטל הראשון שנתנה במחנה טרזין. ב-1989 השתתפה בקונצרט מיצירות מלחיני טרזין בימק"א בירושלים, ניגנה סוויטה מאת פאבל האס. ב-1986 הכירה את המוזיקולוג הישראלי דוד בלוך, שהביא אותה להדריך בכיתות האמן "היסטוריה מוזיקה וזיכרון" בבית טרזין בגבעת חיים. ב-1994 לקתה בשבץ שהגביל את התנועה בשתי אצבעות ומנע ממנה לנגן. ללמד בכיתות אמן היא המשיכה, בארץ וגם בחו"ל. ב-2002 ביקרה בגרמניה, לראשונה מאז המלחמה, והדריכה בכיתת אמן בעיר שוורין.

פשוט מאושרת

נגנית הצ'מבלו יוכבד שוורץ למדה אצל אדית קראוס באקדמיה בתל אביב, בסוף שנות ה–70. לדבריה, הכריזמה של קראוס היתה מובהקת. "שיעוריה היו מיוחדים במינם" כתבה שוורץ בבלוג שלה. "קולה השקט, השחרור הטבעי כל כך של ידיה וזרועותיה וישיבתה האצילית ליד הפסנתר הישרו אווירה בטוחה, אופטימית. כדי לעורר את הסקרנות נהגה לנגן מתוך יצירות שונות, שאליהן ביקשה לכוון את תשומת הלב שלי. זכורים לי רגעים קסומים בנגינתה, מחוברים זה לזה באסוציאטיביות ובחן. הופעתה הייתה תמיד מוקפדת וחגיגית, גם בבית, ומדיבורה לא נעדר הומור עדין. היא ובעלה הקרינו מין אי של אירופיות בגבעתיים, רחוב כצנלסון פינת גורדון, אבל העברית שלה היתה טובה מאוד.

"מה שלקחתי ממנה, כתלמידה, הוא רצינות קיצונית בהכנה לפגישה עם המורה — אדית סיפרה שכאשר למדה אצל שנאבל היא הביאה לכל שיעור יצירה מוכנה לגמרי, טכנית ומוזיקלית, כאילו לקראת קונצרט. אגב, הרפרטואר הרחב מאוד שהיה לה בראש הוא שאיפשר לה לדעתי לשרוד את מחנה טרזין. היא הרי היתה צריכה לתת שם רסיטל פעמיים בשבוע".

נכון שהיא יישמה בהוראת הפסנתר את שיטת אלכסנדר לשימוש בגוף?

"כן, היא תירגלה את השיטה גם מחוץ לנגינה. גם בגיל מופלג, היא נראתה במבט מאחור כמו נערה בת 16, הלכה בקלילות, כאילו תוך ריקוד".

איך אפשר לאפיין את גישתה הפדגוגית?

"היא תפרה לכל תלמיד את החליפה שהתאימה לו".

היא הרגישה קצת מקופחת, כפסנתרנית או במעמדה כמורה?

"ממש לא, למרות שבאקדמיה, לדעתי, מעמדה לא היה נחשב במיוחד אז, פחות 'הסתכלו עליה' שם. היא היתה פשוט מאושרת, כי אהבה ללמד, ובכלל האמינה שהחיים שלך היא מה שאתה בעצמך עושה מהם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו