בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חג המוזיקה הישראלית

קונצרט מליגה אחרת

אפשר היה לוותר על הבומבסטיות אצל בוסקוביץ, ובכלל - לעדן את הצליל. ובכל זאת, כמה טוב היה לשמוע את התזמורת הפילהרמונית הישראלית בערב הסיום של ״חג המוזיקה הישראלית״

תגובות

ארבעה ימים אינטנסיביים נגמרו אתמול (חמישי) עם קונצרט הדגל של פסטיבל ״חג המוזיקה הישראלית״, וביצירות מסקרנות שלחלקן ממד היסטורי. ״שרשרת הזהב״ של בוסקוביץ, למשל, שנוגנה כאן בסוף הערב: המלחין הוזמן במיוחד להיות נוכח בביצועה של היצירה בבכורה שלה בפלשתינה ב-1937, ובעקבות הביקור החליט להישאר - והשאר, והפעם פשוטו כמשמעו, הסטוריה; כי להשתקעותו של בוסקוביץ בא״י היה תפקיד חשוב בתמורות הסגנוניות המוזיקליות שחלו כאן, ובחתירה לסגנון ישראלי חדש.

היצירה עצמה היא כפרה־היסטוריה: עדיין טרום־ציונית, יונקת מהמורשת הלאומית של המאה ה-19 בבקשה אחר מקורות יהודיים אתניים ומבוססת בהתאם על שירי עם ביידיש - בהם שיר ערש, שיר חתונה ומחולות חסידיים. כששומעים מה הלחין בוסקוביץ רק שנים ספורות אחריה, יצירות בהשראת חומר פלסטיני־ערבי עממי, אפשר להבין את הצונמי המוזיקלי והאידיאולוגי ששטף אותו. משהו ממנו אפשר היה לחוש בשלושה שירים פרי עטו שחתמו את הערב, ״ה׳ רועי״, ״הינך יפה״ והקיטש הסנטימנטלי ״דודו״ - בקולה היפה, אם כי המהוסס, של קרן הדר.

החלק הראשון של הקונצרט כלל גם הוא יצירה היסטורית, הפעם מבחינה מוזיקולוגית: ״שלוש נובלטות״ של יוסף טל, יצירתו הסימפונית הראשונה, שמעולם לא יצאה לאור ולא בוצעה עד ערב זה. ואיזה תענוג היה לשמוע אותה! טל הצעיר אז, כבן שלושים, הוציא תחת ידו מוזיקה שניבאה את סגנונו בשלמות טכנית; מוזיקה שמנסה להפנות עורף לסגנון הרומנטי שלה־עצמה תוך כדי הישמעה ולהביט קדימה: מפרקת תהליך פוגאלי עוד לפני שהתחיל, למשל, או משתברת לרסיסי מלודיה, והכל בשליטה תזמורתית שמזכירה איזה מאסטר גדול היה טל.

יגאל אלכסנדר

במרכז הערב נוגנה יצירה מקסימה, הקונצ׳רטו לכינור של יוסף קמינסקי, שכמו אצל טל - אם כי בשלב של שיא הסגנון ולא התחלתו - חפה לגמרי מאידיאולוגיה (אם לא מחשיבים את הפוסט־רומנטיקה כאידיאולוגיה). ארז עופר הסולן ניגן אותה פנטסטי: בקלות, בדיוק, נוסך בה עדכניות ובעליל נהנה ממנה ומהטריקים הכליים שהיא מציעה בהיות מלחינה קמינסקי כנר בעצמו.

ובכלל, טוב היה לשמוע את הפילהרמונית בניצוח גוטפריד בערב זה: אמנם אפשר היה לוותר על הבומבסטיות אצל בוסקוביץ, ובכלל לעדן את הצליל, ולקחת את הזמן. ובכל זאת, התזמורת הזאת מליגה אחרת מכל מה שהיה לפניה לאורך הפסטיבל, וכך היא נשמעה.

פסטיבל המוזיקה ״חג המוזיקה הישראלית״: ערב הסיום עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח ירון גוטפריד והסולנים ארז עופר, כינור; קרן הדר, זמרת סופרן. מיצירות יוסף טל, יוסף קמינסקי, ואלכסנדר בוסקוביץ. המשכן לאמנויות הבמה תל אביב

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו