בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיכל טל מנגנת שולהוף: לפלרטט עם מיניאטורות

הוא היה מלחין מופלא, אומרת הפסנתרנית מיכל טל על ארווין שולהוף, לכבוד דיסק מיצירותיו שהוציאה. המאזין 
אכן ישתכנע. ועוד נגיעה בהחלטה שלא לנגן בת"א את יצירתה של אביה קופלמן

תגובות

מיכל טל, מהפסנתרנים הבולטים בארץ, עטורת פרסים, שהופיעה רבות גם בחו"ל, ידועה כמבצעת מעולה בסגנונות רבים; הן יצירות בנות זמננו מאסכולות שונות והן יצירות מהרפרטואר הקלאסי. דוגמה מובהקת לכך היא רסיטל שתגיש במוצאי שבת במרכז בלומנטל בת"א וביום שלישי (הבא, 28.10) באולם "הרמוניה" בירושלים. רסיטל זה הוא גם אירוע השקה לדיסק חדש שהוציאה, מיצירות ארווין שולהוף, וגם המחשה של רב־גוניותה כאמנית. בחלק האחר של הרסיטלים האלה תנגן טל שתי יצירות ממיטבו של שומאן, המציבות אתגר פרשני לכל פסנתרן: "קרנבל וינאי" ו"תמונות ילדות".

ארווין שולהוף היה מלחין ופסנתרן גרמני־צ'כי ממוצא יהודי, שנולד ב–1894 ומת ב–1942. חייו, ככל שאפשר ללמוד ממקורות באנגלית במרשתת, היו סוערים למדי, בתחום המוזיקלי והאישי. בין השאר ידוע מכתב שלו לאלבן ברג, מ–1921, שבו התוודה על תשוקתו הבלתי נלאית לרקוד במועדונים. שולהוף זכה להכרה כקומפוזיטור, יצירותיו בוצעו, אך משרה שמבטיחה חיים שלווים ונוחים לא הוצעה לו. בשנות ה–30 היה שולהוף אוהד מושבע של ברית המועצות, בניסיון להתחמק מהמלקחיים הנאציות קיבל אזרחות סובייטית וניסה להגר לרוסיה. הניסיון נכשל, הוא נתפס, נשלח למחנה וילצבורג בבווריה ומת שם משחפת.  

דנה רם

בדיסק החדש (הפקה והפצה: חברת "צנטאור" האמריקאית) מבצעת טל ארבע יצירות של שולהוף המציגות את ריבוי הפנים שלו. שתיים מהן "ג'זיות", אחת א־טונאלית מתונה, אחת מערבת סגנונות מגוונים. את הפרויקט מימנו גופים אחדים (ההקלטות נעשו ביוני אשתקד במרכז למוזיקה "משכנות שאננים" והעריכה נעשתה בידי  יעקב אבירם) ובהם משרד התרבות, "יד ושם", המרכז למוזיקה בירושלים ותורמים פרטיים. היצירות מושכות מאוד כבר בהאזנה ראשונה.

 טל: "עברו על שולהוף תקופות שונות של יצירה, שבהן הלחין בסגנונות שונים. ניקח למשל יצירה שאינה מופיעה בדיסק (ובכלל אינה יכולה להיות בת משמעות בדיסק שמע בלבד) היא "אין פוטורום" (In Futurum) שחיבר בהיותו 'דאדאיסט', ובה הקדים  את '4:33' המפורסמת של ג'ון קייג'. גם ביצירה של שולהוף הפסנתרן אינו מפיק צלילים, אבל הוא אמור להעמיד פנים כמנגן ולעתים מקיש על המקלדת בלי השמעת צליל. יצירה מוזרה זו מבטאת את האווירה הניהיליסטית ששולהוף שקע בה לאחר התנסויותיו הקשות כחייל בצבא האוסטרי  במלחמת העולם הראשונה. אווירה של פסימיות, תחושה שיש  להתרחק מהערכים ומהאילוזיות של העולם הישן, לנפץ אותם".

מאילו מקורות שולהוף ינק?

 "במישור המוזיקלי הישיר הוא הושפע  ממוזיקאים  רבים, לרבות ריכרד שטראוס (אגב, שולהוף נכח בבכורה של 'סאלומה' ב–1906), סקריאבין, מקס רגר ואחר כך מדביסי. אצל האחרון הוא קיבל שיעורים אחדים, אבל היחסים ביניהם עלו על שרטון בשל נטייתו של דביסי לכפות כללים על תלמידיו. שולהוף לא היה הטיפוס לקבל מרות כזאת.

"שנים אחדות שולהוף חיבר יצירות לפסנתר שמורכבות ממיניאטורות, סגנון שקרוב אלי במיוחד וזוכה אצלו למימוש נפלא. למשל אחת־עשרה ה'אינבנציות' מ–1921, הכלולות בדיסק. הקטע העשירי, שכותרתו 'אנדנטינו', בנוי ממוטיב קצר שחוזר שוב ושוב, ונשמע כמעט כנבואה על בואה של האסכולה המינימליסטית האמריקאית, שהופיעה עשרות שנים רבות לאחר מכן. בנוסף, שולהוף היה אחד המלחינים הראשונים ששילבו ביצירותיהם קטעי ג'ז כתובים,  בתווים. ההיבט הזה בעבודתו קוסם לי, כי אני אוהבת מאוד ג'ז.

"האינבנציות שהזכרתי קודם כתובות בלי קווי תיבה, וזה מהפכני. אריק סאטי היה החלוץ בעניין זה. לעומת זאת, האינבנציות הן  מוזיקה הנשענת על מסורת ואני מאמינה שלאחר כמעט מאה שנה זו מוזיקה שמתקבלת באהדה".

נכון לומר ששולהוף לא הצליח להיות מהפכן ממש?

"ייתכן, וזו לא היתה שאיפתו. מהפכנות היתה אצלו עוד התנסות, עוד שלב, קצת כמו  ילד  סקרן. יחד עם זאת המשיך להאמין בכוחה של המלודיה וההרמוניה כבסיס לכל ניסוי מוזיקלי.

"הסונטה מס' 3 שחוברה ב-1927 וכלולה בדיסק, היא תערובת של סגנונות: פוסט־רומנטיציזם, ניאוקלסיציזם, האנרגיה והריתמיות של ברטוק וגם השפעות רבות של המוזיקה העממית של ינאצ'ק, בן ארצו של שולהוף. כל זאת עם הבעה רגשית אינטנסיבית, עם כמיהה ונוסטלגיה ועם חופש כתיבה ושינויים גדולים במצב הרוח. מארש האבל הוא אחת מנקודות השיא בסונטה הזאת וראוי גם לציין שהפרק הראשון והפרק האחרון בה נשמעים כאילתור, כאילו נוצרו מתוך נגינה חופשית, שבה המחשבות והידיים מוליכות בלי תכנון. אגב, גם אינבנציה מס' 6, ביצירה אחרת בדיסק (ששמה אינבנציות אופוס 36, מס' 1921) שכותרתה 'אנדנטינו רובאטו',  נשמעת כאילתור ואני מדמה אותה לניצן שממנו מתפתח הפרח".

 וה"פרטיטה", שחותמת את הדיסק?

"הפרטיטה דומה לסוויטת ג'ז. כותרות שמונה הקטעים הן בין השאר 'בקצב הפוקס (טרוט)', 'כמו ג'ז', 'טאנגו־רג'. מצלצלת בה גם השפעה קברטית, סגנון שמזכיר את  קורט וייל ואת ארנסט קרנק".

שאלה כללית: למה להוציא בכלל דיסק בעידן יוטיוב? לא עדיף  לחסוך הוצאות, לצלם, להקליט ולהעלות ישר לרשת, שבה מובטחים הרבה צופים ומאזינים?

 "שאלה הגיונית. אני מודעת לכוח  האינטרנט, אבל עדיין מרגישה שהוצאת דיסק היא חשובה, שעצם הגשמת פרויקט כזה היא הישג מוזיקלי־ארגוני, שהתוצר הוא משהו עמוק יותר, רציני, שגם יישאר. מדובר בהריון ארוך, כולל הוצאות אישיות רבות והשקעת זמן אינסופי ובסופו של דבר נולד תינוק חי. יש בכך אולי הקבלה לעובדה שרוב חובבי הספרות קוראים עדיין ספרים מודפסים. אני משערת שגם הדיסק הזה יעלה יום אחד לרשת".

בהערות שצירפת לדיסק את מזכירה את תקופת הריאליזם הסוציאליסטי ביצירות של שולהוף, תוך שילוב המלים "למרבה הצער" בהתייחסות לסגנון המוזיקלי.

"זו דעתי האישית. אני אוהבת אצלו יותר את עירוב הסגנונות כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירות הקאמריות וביצירות לפסנתר. באורטוריה 'המניפסט הקומוניסטי' הכתיבה שלו נהדרת, אבל אלי אישית היא פחות מדברת" (האורטוריה  זמינה כולה ביוטיוב, ח"ח).

אילולא הכרת את היצירות של שולהוף, והיו משמיעים לך את אלה שבחרת להקליט לדיסק, היית מזהה שכולן נובעות מראשו של אותו קומפוזיטור?

"בקושי".

מה בכל זאת מאפיין את כולן?

"בשבילי, המוזיקה של ארווין שולהוף היא כנות, מוזיקה של מלחין שאומר ביושר, בלי מסווה, הנה — זה אני. אני רואה כתעודת עניות את העובדה שרק לפני שלוש שנים הכרתי בכלל את שולהוף, שלדעתי הוא גדול לא פחות מבני זמנו מקס רגר ופאול הינדמית. קומפוזיטור מופלא, מיוחד. אני מציעה להאזין גם, ביוטיוב, לקונצ'רטו שלו שהקלטתי עם התזמורת הסימפונית ירושלים: https://www.youtube.com/watch?v=y5Gab2ZNLlY

תוכלי להתייחס שוב לאקלקטיות של שולהוף? הרי אקלקטיות סגנונית נדרשת לרוב כחסרון בהערכת מוזיקה אמנותית חדשה.  

 "בעיני זו דווקא סיבה לכבוד. הרי כל מלחין מושפע, והשאלה מהי התוצאה. אצל שולהוף זה עבד טוב מאוד".

הרומאן שלך עם מוזיקה מודרנית בכלל ועם מוזיקה חדישה בפרט הוא ארוך. חלו בו שינויים חשובים?

"בהחלט. לפני כ 20 שנה ניגנתי רק אוונגרד, ובהתלהבות גדולה, התנערתי מכל מה שזלג קצת לטונאליות כאשר מדובר במוזיקה של המאה העשרים. כיום אני מנגנת המון שומאן ובטהובן, ובקשר לכך אני נזכרת במשפט ששמעתי מהפסנתרן והמורה ליאון פליישר לפני עשרות שנים, בפסטיבל טנגלווד. הייינו מחויבים ללמוד שם יצירות בנות זמננו, ולרבים מהמשתלמים זה היה קשה ומטריד. אחד הפסנתרנים הצעירים שם שאל את פליישר בשביל מה בכלל צריך את זה, והוא ענה: 'כי אחרי שתעשה את זה, תדע איך צריך באמת לנגן את בטהובן". 

סדר היצירות בדיסק, הוא משמעותי?   

"כן, רציתי להתחיל ולסיים במשהו מעגלי המביע את העולם הג'אזי של שולהוף וגם את האהבה המיוחדת  שלי לג'ז". 

---------------------------------------------------------------------------------------

פרשת קופלמן

שאלה מתבקשת, לדעת הח"מ, בשולי מה שמכונה, באריכות: פרשת המלחינה הישראלית אביה קופלמן, שיצירה שלה תבוצע השבוע בקונצרט של התזמורת הסימפונית ירושלים, אבל לא תבוצע — בהחלטת הנהלת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב (שהיא גם הנהלת האופרה הישראלית) — באותו קונצרט כאשר יושמע בשבוע הבא במשכן (החלטה שעוררה תגובות חריפות של מוזיקאים ישראלים, שהוביל המלחין נורי יעקובי). השאלה: האם למארגן קונצרט שמעריך שהקהל השמרן שלו אינו מעוניין לשמוע יצירה מודרנית כלשהי, אסור להימנע מלכלול יצירה כזאת בקונצרט?

נורי יעקובי: "האופרה הנקראת 'הישראלית' היא גוף ציבורי. על רקע מצוקת התקציב בתרבות הישראלית בכלל, ההחלטה על אי ביצוע היצירה בתל אביב היא מעילה במחויבות התרבותית של האופרה. במקרה של ביצוע יצירתה של קופלמן, אין צורך בנגנים נוספים מעבר לאלה שכבר ישבו על הבמה בירושלים ואין צורך בתקציב נוסף, ואם כך, מדוע הנהלת האופרה בחרה לא לבצע את היצירה? זה זלזול מכוון ביצירה הישראלית באשר היא וזו גישה שאין לקבל מגוף אמנותי ציבורי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו