בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדרך למלא מחדש את אולמות הקונצרטים עוברת בארנק

למה אנשים הפסיקו לבוא לקונצרטים? בעיקר, כי הם יקרים מדי וארוכים מדי. הפתרון טמון בהוזלה גדולה, בקיצור זמן המופע לשעה ובפנייה לציבור הרחב. וכן, להפסיק להתחנף לקהל

53תגובות

איך מביאים אלינו קהל חדש? זו השאלה שמטרידה את התזמורות היום — תזמורות שבישראל מצוקתן הכלכלית הולכת וגוברת, אצל רובן היא כבר חצתה את כל הקווים האדומים והן נמצאות בסכנה קיומית אמיתית. כל מיני פטנטים ננקטים כדי להביא קהל: מנהלים מוזיקליים שוברים את הראש איך להקל ברפרטואר, משווקים ממציאים שיטות פיתוי מהעולם המסחרי, ז׳אנרים חדשים כמו קונצרטים מוסברים צצים כל הזמן, ונדמה שהמוזיקה הקלאסית רק מנסה להתרחק כמה שיותר ממנה־עצמה ומטבעה, וכך, כשהיא מתחפשת למשהו אחר, מקווה לשכנע אנשים לבוא ולהאזין לה.

למה אנשים הפסיקו לבוא לקונצרטים — בגלל המסכים שנמצאים בכל כיס? התבהמות העולם? אובדן הרלוונטיות של המוזיקה מלפני 200–300 שנה? קברניטי התזמורות מתחבטים בשאלות האלה ולא שמים לב לתופעות מסתוריות שנגלות מדי פעם ומראות מציאות אחרת לגמרי. למשל, בקונצרט האלקטרוני של המלחין־פסנתרן אבי בנימין לפני שלוש שנים במוזיאון תל אביב: למרות שהקונצרט הציג מוזיקה חדשנית, לא מוכרת, כזו שפונטציאל הקהל שלה הוא 20–30 איש מקסימום, מילאו מאות אנשים את אולם אסיא במוזיאון עד אפס מקום. הם נשארו לכל אורך הרסיטל, דמומים כדגים, מרותקים ונהנים בעליל מהאוונגרד שזרם אליהם מהבמה, ואיש לא נטש באמצע.

שי סקיף

למשל, באירועי חג המוזיקה הישראלית לפני כחודשיים. קהל של אלפים זרם לקונצרטים בפסטיבל, וצריך היה לשפשף את העיניים כדי להאמין שבית האופרה בתל אביב אכן היה מלא לגמרי בקונצרט הסיום: קונצרט אזוטרי לגמרי, בו ניגנה התזמורת הפילהרמונית יצירות של מלחינים ישראלים מלפני 50 שנה. אילו כללה אותו התזמורת בתוכנית שלה למנויים היה האולם נשאר ריק, והתזמורת מוצפת במכתבי מחאה זועמים; וכאן: האולם התמלא למרות התוכנית הלא מושכת בעליל.

ואותו הדבר בקונצרטי ״אתנחתא״ בניהולה של חיותה דביר: בכל שבוע, עשרות שנים לאורך רבע מאה ויותר, הציפו המאזינים את תיאטרון ירושלים, רבים על מקומות כדי לשמוע את הקלאסיקה במיטבה.

איך אפשר להסביר את התעלומה הזאת? מה גרם לקהל, ששום פטנט לא יכול לגרור אותו מביתו, לזרום לקונצרטים הכי רציניים וכבדים? התשובה פשוטה: הקונצרט של בנימין שובץ בסוף השבוע השנתי בו מציעה עיריית תל אביב כניסה בלי תשלום לכל פעילות מוזיאוניה. הקונצרטים של חג המוזיקה ושל ״אתנחתא״ ניתנו בלי תשלום גם הם. ככה זה: הקהל בא פשוט כי הכרטיסים היו בחינם.

תיאוריות סוציולוגיות שלמות קורסות נוכח הממצאים הללו. איך לא תירצו המומחים והמבקרים את התרוקנות אולמות הקונצרטים מאז שנות ה–90 בארץ ובעולם? אמרו שהמוזיקה הקלאסית מתה, שהצעירים לא מתעניינים בה ונמצאים רק בפייסבוק, שהחיים הטכנולוגיים פגמו בכושר הריכוז ושאי אפשר למשוך קהל חדש כי דור ה־Y לא שמע מוזיקה קלאסית בבית. בלי חינוך מוזיקלי מעמיק, ניבאו, לא יהיה מי שיבוא לקונצרטים, והקהל המזדקן ימות וייעלם. והנה, מסתבר שהכל הבלים: הַציעו כרטיסים בחינם, או בזול, ופתאום תראו קהל חדש, וצעירים, והמונים, ודור ה־X וה־Y, כולם מסתקרנים וביקורתיים, מכתתים רגליים ובאים לשמוע.

גם באירופה הדבר ידוע מזמן: פסטיבל ״היום המשוגע״, למשל, שהתחיל בבלגיה והתרחב לערים רבות בעולם, מציע קונצרטים משובחים בביצועים מעולים, שעולים 5–7 יורו ונמשכים מקסימום שעה, והם מושכים מאות אלפי איש, לא פחות.

קהל של חצי מיליון

משהו חייב אפוא להשתנות במודל של המוזיקה הקלאסית, לפיו מבצעים מכינים קונצרט, מפרסמים אותו ומחכים לקהל שיבוא וישלם סכום עתק על כל כרטיס כדי לממן את הארוחה הבאה שלהם, את שכר המנהלים שלהם והאדמיניסטרציה עתירת השומן שסביבם.

איכשהו, השיטה הזאת לא עובדת. ומה שמובס באמת הוא רמת הביצוע, שהולכת ויורדת ככל שהמצוקה הכלכלית מחמירה: איזו יצירתיות מוזיקלית, שתובעת פתיחות ודמיון וחופש, אפשר לדרוש מעבדים מזי רעב שחרדות קיומיות מרחפות מעל ראשם? איך ינגנו פראזה יפה של ברהמס או היידן, איך ייפתחו לקהל ולעצמם, איך יתנו את עצמם, משוחררים, לעולם — שהלוא זאת משמעות הביצוע המוזיקלי — בעוד הם מדוכאים ובטנם מקרקרת והקצו להם שלוש חזרות עלובות להעמיד יצירה על הרגליים רק כדי למנוע פאדיחה בקונצרט? הרמה הירודה הזאת מרחיקה את הקהל עוד יותר.

נדמה שהדרך היחידה לפזר חששות ממוזיקה קלאסית, ולפתח אהבה אליה והרגל להקשיב לה, היא להציג אותה כפי שהיא באמת — ומותר לחלום שגם בישראל זה אפשרי: ברחבי הארץ פזורים אולמות קונצרטים טובים שמכילים בין 900 ל–1400 מושבים — ביניהם מרכז מונארט באשדוד, תיאטרון ירושלים, היכלי התרבות בראשון לציון ובאר שבע, אודיטוריום חיפה, האולם החדיש בכפר סבא ששימעו כבר יצא למרחקים ובו 850 מקומות, וכן אולמות קטנים יותר בכרמיאל ועפולה. סך הכל כ–10 אלפים מושבים פוטנציאליים מחוץ לתל אביב. אם מוכרים סידרה בת 10 קונצרטים, תזמורתיים וקאמריים, ב–25 שקל לקונצרט — כ–5 יורו — ההכנסה מ–80 אחוזי תפוסה היא 200 אלף שקל.

עלות של קונצרט בתמהיל נכון של אנסמבלים קאמריים ותזמורות משובחות תהיה בממוצע 15 אלף שקל, כלומר, 150,000 ל–10 קונצרטים. משמע, סידרה כזאת יכולה להשאיר 50 אלף שקל רווח; ואם הולכים על חמש סדרות בשנה — רבע מיליון שקל, כסף שיכול להיות מוקדש לאינספור מטרות. הכללת התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפרויקט — שבאולמה 2,600 מושבים — תקפיץ את מספר האנשים שמקשיבים למוזיקה מדי שנה במסגרת זו לסביבות החצי מיליון, ותקפיץ גם את ההכנסה. זאת מהפכה אמיתית.

מה שנותר למשרד התרבות ולרשות המקומית הוא לסבסד את האולמות ולתת אותם בחינם לפרויקט — הם יוכלו לעמוד בכמה אלפי שקלים — עלות השכרת האולם לקונצרט. המשרד יכול לנקוט עוד אינספור פעולות כדי למצוא כסף שקיים במערכת ולהעלות את רמת הקונצרטים: למשל לבטל את פרסי ראש הממשלה לקומפוזיטורים, וב–400 אלף השקל שיתפנו להזמין מדי שנה 10 יצירות חדשות ממלחינים ישראלים לפרויקט, ועוד לממן זכויות יוצרים ליצירות חדישות אחרות שתושמענה.

פרייקט כזה יכול להצליח בתנאי אחד: שהתזמורות יכירו בערך הקהל, יכוונו הכי גבוה מבחינת הביצוע והרפרטואר, לא יתחכמו ולא יתחנפו ולא יביאו כוכבים פופולריים ופופ וליצנים ומבצעים ופיתויים אלא יעשו את זה הכי רציני, הכי חנוני, הכי כבד וקלאסי וחדשני וישראלי שיש. וקצר: שעה בלי הפסקה ב–25 שקל. אז ניווכח שלא צריך להנהיג דיקטטורה נוסח המשטר הסובייטי כדי להביא רבבות לאולמות הקונצרטים בזיל הזול. אפשר להציע קונצרטים לעם גם בעולם הקפיטליסטי החזירי.

המוזיקה של הספירות

כמה שמח היה ודאי הפילוסוף הרומי בואציוס, שבקרוב יציינו 1500 שנה למותו (Boethius, 480–524), אילו יכול היה גם הוא להקשיב לשירת כוכב השביט צ׳ורי שהתגלה לאחרונה ובכך להוכיח את התיאוריה שלו בדבר ״מוזיקה מונדאנה״, שהיא מוזיקת היקום, ההרמוניה של הספירות.

בואציוס, שהיה גם חוקר ואינטלקטואל ופוליטיקאי, נשען בתורתו על קודמו פיתגורס בן יוון העתיקה, שעסק רבות בהיבט המתימטי והפיזיקלי של המוזיקה. פיתגורס טען שככל גוף בתנועה גם הכוכבים במסילותם מפיקים צלילים, לכל כוכב הצליל שלו, ויחד הם יוצרים הרמוניה שמשפיעה על חיי האדם למרות שאוזנינו לא מסוגלות לשמוע אותה. ובאמת כמה מרהיב היה לשמוע את המוזיקה הזאת, ההרמוניה של גופי הענק שנעים במהירויות עצומות בחלל!

בחיבורו ״עקרונות המוזיקה״, אחד הראשונים בתולדות התיאוריה המוזיקלית המודרנית, שיצא לאור רק כ–800 שנה אחרי כתיבתו, בואציוס תפש את המוזיקה בשלושה ממדים שונים: ״מוזיקה מונדאנה״, הרמוניה פלאית שלא רק מופקת מתנועת הכוכבים אלא אף מסדירה אותה — ואיתה את היקום כולו; ״מוזיקה הומאנה״, שהיא ההרמוניה הצלילית שמתאמת בין הגוף ונפש האדם ומאזנת את ניגודיהם; ו״מוזיקה אינסטרומנטליס״ — המוזיקה המופקת מכלי הנגינה, ורק היא נשמעת לאזניים אנושיות.

עתה, אחרי שאפשר היה לטעום קצת מההרמוניה של הספירות, מחכים למדע שישמיע לנו גם צליל, אפילו קצרצר, מה״מוזיקה הומאנה״, ההרמוניה האנושית — אם עוד נותר ממנה משהו מאז ימי בואציוס העתיקים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו