שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סיפור של אכזבה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מנפרד הונק
מנפרד הונק צילום: עודד אנטמן

ביצוע הרקוויאם של מוצרט עם תוספות מילוליות ומוזיקליות ועם עריכות, נוסח שערך המנצח האוסטרי מנפרד הונק, לא עורר בי שמץ התפעלות, הזדהות או הערכה אלא אכזבה בלבד.

לפני הנימוקים, קצת הסתייגות עצמית: טבעה של הערכת פרשנויות ליצירות מוזיקליות וטיב השמעתן שהיא נסמכת על היכרות עם גרסאות מופת קודמות. כך גם ברקוויאם של מוצרט: אין בידיו (או בראשו) של מבקר כלשהו עמדה ארכימדית חיצונית כלפי ביצועים שונים או כלפי נוסחים שונים.

צילום: עודד אנטמן

לאחר הודאה זו אגיד שבהשוואה לכל ביצוע טוב המוכר לי, הביצוע הזה היה מגושם, לא פוגע ולא נוגע. היצירה הנשגבת של מוצרט אמורה לעורר רגשות מעין רליגיוזיים או לפחות הרהורים על ארעיותם של החיים בלב שומעיה בני כל הדתות, ואפילו אצל אתאיסטים. הנוסח ה"דתי" של הונק אינו מוליד את התוצאות האלה.

מנפרד הונק — קתולי, מאמין מוצהר בחיים שלאחר המוות (הוא בן למשפחה ברוכת ילדים מאוסטריה עלית, התייתם מאמו בעודו ילד, אחדים מאחיו מוזיקאים מצטיינים ובהם אחיו הכנר ריינר הונק) — בנה מהרקוויאם מעין מסכת: בין הפרקים הידועים שילב קטעי קריאה קצרים מהברית החדשה, מזמורים גרגוריאניים מוקלטים ועוד. בנוסף שיבץ בהתחלה את "מוזיקת אבל של הבונים החופשיים" של מוצרט, ובסיום את המוטט "אווה ורום קורפוס" של מוצרט. מקוממת במיוחד היתה השמעה חוזרת של התיבות הפותחות את פרק ה"לקרימוזה", בסיום. באוזניי, זה היה פלירטוט עז עם קיטשיות במירעה. פרקים אחדים מהנוסח המקובל בחר הונק להשמיט בכלל, אולי מפני שמקורם אינו מוצרטי טהור אלא הם פרי השלמות של תלמידו, פרנץ זיסמאייר.

היה קשה למדי להפנות את תשומת הלב אל איכות הביצוע לבדה, כאילו בלי קשר לקונטקסט, וככל שהצלחתי בכך נחלתי אכזבה גם כאן. שום פראזה לא הקרינה עמקות, אלא רק שמאלציות וסנטימנטליות. פרק ה"דיאס אירה" המהיר היה צעקני; פרקים חרישיים, לרבות ה"אווה ורום" בסיום, יצאו מעורפלים; פרק ה"דומינה" עם המקהלה והזמרים הסולנים היה נחפז במידה הרסנית.

אשר לזמרים הסולנים: הבס האוסטרי האורח בקושי נשמע, בצלילים הנמוכים של פרק ה"טובה מירום" (הצבת הטרומבון ביציע היתה עוד אמצעי קיטשי), ואפילו הסופרן הקוריאנית סאנהיי אים, הידועה מהקלטות מזהירות, לא הגשימה הפעם את הפוטנציאל שלה.

קטעי הקריינות מפיו של אקי אבני צרמו, גם משום שאין בהם, מראש, שום העשרה למוזיקה, גם מפני שהדיקציה שלו אינה מעולה וגם בשל התוספות הידניות, מחוות שנועדו כביכול להסביר לקהל קשה הבנה מהי ירידה (יד יורדת מטה) וכיו"ב.

"רקוויאם (של מוצרט) ומוות במוזיקה ובמלל", בעריכת מנפרד הונק ובניצוחו. מבצעים: זמרים סולנים אורחים, המקהלה ע"ש גארי ברתיני והתזמורת הפילהרמונית הישראלית. היכל התרבות בתל אביב, 16.1

אקי אבניצילום: עודד אנטמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ