שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"הקול האנושי": שיחת הטלפון נהפכה לקלישאה

הסופרן מירב ברנע היתה נפלאה בתפקיד הראשי באופרה "הקול האנושי". מה שפגם קצת בערב הזה היתה התחושה שהיצירה פשוט התיישנה

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הסופרן מירב ברנע בביצוע נפלאצילום: לירן לוי
נעם בן זאב

כבר מזמן, אם אי פעם, נצפתה במה יפה כל כך, אפופה בעשן־ערפל רומנטי, בכניסה לאולפן התיבה ביפו. התיבה, כמעט בהגדרה, היא לא אכסניה רומנטית אלא אוונגרדית דווקא; ולכאורה גם המוזיקה בערב זה, שני פרקים קצרים יחסית שהובאו בזה אחר זה אינה רומנטית באופן רשמי, בהיותה מאמצע המאה ה-20. אבל הרגש והאהבה והייאוש וההיסטריה והנוסטלגיה, ואין חומרים רומנטיים יותר מזה, דווקא הן היו הגיבורות הראשיות במוזיקה זו.

הבמאי דני ארליך זיווג בין שתי יצירות לסופרן סולו ולתזמורת - כאן בגרסה לפסנתר, בנגינה והובלה מדוייקת ושופעת השראה של יובל צורן - שלכאורה אין ביניהן קשר: ״נוקסוויל: קיץ 1915״ היא מחזור קטעים שהלחין סמואל ברבר מתוך פרק ספרותי בשם ״נוקסוויל״ של הסופר האמריקאי ג׳יימס אייג׳י (Agee); ו״הקול האנושי״ היא מונודרמה, אופרה קצרה, מאת פרנסיס פולנק, לטקסט של ז׳אן קוקטו. היצירה של ברבר, על שם עיר במדינת טנסי, כולה ספוגה בנוסטלגיה של הדרום הלבן בארצות הברית בתחילת המאה ה-20, והיא היתה כחימום לחלק המרכזי של הערב ועברה ביעף, עוד לפני שאפשר היה לעכל באמת את מה שהתחולל על הבימה.

כל כולה של אופרה קצרה זו היא מונולוג של אשה, לכאורה בשיחת טלפון בינה לבין אהובה שעזב אותהצילום: לירן לוי

ומה שהתחולל, בין היתר, היה השימוש באמצעי הדרמטי ״אלטר אגו״: דמות אילמת שמשחקת את ה״אני האחר״ של הדמות הראשית, את הלא מודע שלה, מפרשת כך את התנהגותה ודבריה, מערימה עליה קשיים ובכך מגלה את הסיבות לקשייה, או עוזרת לה. התחושה מהאמצעי הזה היתה גם היא כפולת פנים: לעתים עניין נוכח הכישרון והדמיון הרב בעיצוב הרובד הפנימי של הדמות והרחבת החלל שבו היא פועלת - והשחקנית רוני יעקובוביץ׳ גילמה נהדר את הצל החלומי הזה; ולעתים פשוט עייפות והטרדה - מעודף המידע והאנרגיה (כמעט לא היתה הפוגה בפעלתנות של אותו ״אני אחר״), ומהשתלטות הפוקוס שפגמה בקשב והריכוז לדמות הראשית.

והדמות הראשית כאן היתה הסופרן מירב ברנע בביצוע נפלא, בעיקר של היצירה המשמעותית יותר בערב זה, הארוכה ודרמטית הרבה יותר: ״הקול האנושי״. כל כולה של אופרה קצרה זו היא מונולוג של אשה, לכאורה בשיחת טלפון בינה לבין אהובה שעזב אותה - ואם שיחה אמיתית זו, או דמיונית, והכף נוטה לכיוון הדמיונית, לא ברור עד הסוף. ברנע ביטאה את הדמות במשחק מקצועי כשחקנית מלידה ולאו דווקא זמרת, ושרה בטעם רב, בקול יפה שלא נפגם והתערער עם התערערות המצב הנפשי של הדמות עד להתמוטטותה.

הבמאי דני ארליך. זיווג בין שתי יצירותצילום: לירן לוי

מה שפגם קצת בערב הזה היתה התחושה ש״הקול האנושי״ פשוט התיישנה. באמצע המאה ה-20 אפשר להניח שאופרה שכולה שיחת טלפון על הבמה הסעירה את הדמיון בחדשנותה, והיום הטלפון הלוא הפך כבר לקלישאה. אבל מעבר לעוקץ הטכנולוגי שניטל מהיצירה, העולם כבר הבריא - או בדרך להבראה - מגילום סטריאוטיפ האשה ההיסטרית, שמשמעות חייה היא הגבר שלה, שאחרי הפרידה ממנו היא מתרסקת, מתבודדת ליד הטלפון בציפייה לצלצול, בולעת כדורי שינה בכמויות, ומנסה - וכנראה מצליחה, לפי האופרה - להתאבד בגללו כי בלעדיו חייה אינן חיים.

אין יותר אמפתיה לדמויות נשיות כאלה, קלישאה מגדרית שאותה תמיד גברים הם שממציאים - קוקטו ופולנק במקרה זה - כדמויות מפוברקות לגמרי, סמלים פרוידיאניים במסורת הגיבורות המתות באופרות של המאה ה-19. לאורך האופרה עלתה המחשבה אם ניתן בלי מאמץ גדול לשנות את הצרפתית מלשון נקבה ללשון זכר בטקסט, ולהוריד את המוזיקה קצת למנעד הטנור - וטוב יותר, עוד קצת לבריטון - וכך להפוך את גיבורת ״הקול האנושי״ לגיבור גבר. אולי כך אפשר לעדכן קצת את היצירה המוזיאונית הזאת.

אופרה קאמרה מגישה: ״הקול האנושי״ למוזיקה מאת סמואל ברבר ופרנסיס פולנק; מרב ברנע, זמרת סופרן; רוני יעקובוביץ׳, שחקנית; יובל צורן, מנהל מוזיקלי ופסנתרן

עיצוב ותלבושות: מאיה מידר מורן; הפקה: מרב ברק; במאי: דני ארליך; אולפן התיבה יפו, 8.6

ברנע ביטאה את הדמות במשחק מקצועי כשחקנית מלידה ולאו דווקא זמרתצילום: לירן לוי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ