שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מת המלחין אריק שפירא, חתן פרס ישראל ופרס ראש הממשלה

שפירא, שהיה בן 71 במותו, נתפש תמיד כדמות יוצאת דופן בנוף המוזיקלי הישראלי, הן בגלל המוזיקה שלו, שהיא ייחודית בסגנון אוונגרדי־ישראלי והן בגלל נחישותו ללכת בדרכו ללא פשרות

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריק שפיראצילום: איציק בן מלכי
נעם בן זאב

המלחין אריק שפירא, חתן פרס ישראל ופרס ראש הממשלה ומורה, מת הלילה והוא בן 71. ״סיימתי את הקונצ׳רטו לפסנתר, פדל ומחשב. הביצוע יהיה בתיבה. אודיע לך מראש… אני כותב הרבה״ - כך כתב באחת מהודעות הדואר האלקטרוני האחרונות שלו, בעצם הטיפולים הכימותרפיים שעבר. בפברואר נודע לו על מחלתו, ואת החודשים הספורים שנותרו לו בילה בעיקר בהלחנה.

אריק שפירא נתפש תמיד כדמות יוצאת דופן בנוף המוזיקלי הישראלי, הן בגלל המוזיקה שלו, שהיא ייחודית בסגנון אוונגרדי־ישראלי שאין דומה לו בתחום, והן בגלל נחישותו ללכת בדרכו שלו, בלי פשרות. יודעי דבר הכירו באיכות המיוחדת של יצירותיו, ומוזיקאים אהבו לבצע אותן - ביניהם אפשר למנות את ברכה קול, מיכל טל, ראובן סרוסי ואנסמבל ״מיתר״. והחברה גמלה לו עליהן: הוא חתן פרס ישראל (1994) ופרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים. מי שהשקיע בהקשבה למוזיקה של שפירא, וידע להתגבר על הקושי המיידי שהיא מציבה, גילה מקוריות ויופי רב, תעוזה, וטביעת אצבע סגנונית מובהקת שעיקרה פירוק המרכיבים המוזיקליים, אנרגיה רבה, והמנעות ממחוות רומנטיות כמו פיתוח מוטיבי ויחסי מתח והרפיה.

שפירא עצמו תיאר את המוזיקה שלו כ״ישראלית״ - משמע תזזיתית, עצבנית, מושפעת מהחמסין ומהאי־שקט של החיים כאן. כל מוזיקה שנבעה מהסגנון האירופי שלפני מלחמת העולם השנייה, לפני ״שעת האפס״ ב-1945, כדבריו, היתה בעיניו לא רלבנטית - וגם לא מוסרית. ״החטוטרת האירופאית״ הכעיסה אותו - כמו גם האוריינטליזם של המלחינים בשחר המוזיקה האמנותית הישראלית, שניסו ליצור שפה ישראלית חדשה שצומחת מתוך המסורת הקלאסית־רומנטית עליה הם גדלו ובו בזמן מערבת מרכיבים מזרחיים כביכול מהארץ החדשה אליה הגיעו.

שפירא נולד בקיבוץ אפיקים בכ"ט בנובמבר 1943, תאריך היסטורי, בגל של ילודה שפקד את היישוב אחרי תבוסת הצבא הגרמני בקרב על סטנלינגרד – קרב שהיה גם לאבן דרך ביצירתו: היצירה "מכתבים אחרונים מסטלינגרד" (1984–1995), שבה הלחין מכתבים ששלחו חיילים גרמנים מהחזית הרוסית למשפחותיהם. זו אחת מסדרת יצירות שנושאן השואה, סדרה שנהפכה לעבודת חיים וכוללת גם אופרה אלקטרונית (״משפט קסטנר״).

אריק שפיראצילום: ג'יני - אנצ'ו גוש

אמו של שפירא, ילידת אסטוניה, היתה אינטלקטואלית, ואביו: קרדיולוג, מנהל המחלקה הפנימית הראשון בבית החולים בילינסון. ב-1970, לפני ששפירא בן ה-26 טס לניו־יורק ללמוד בבית הספר ג׳וליארד, נרצח אביו על ידי קרוב משפחה של אחד ממטופליו - הרצח הראשון של רופא במדינת ישראל, ואירוע שהשפיע עמוקות על המלחין הצעיר, שביטל את נסיעתו. שפירא העיד על הדמיון הרב ביניהם: ״אבי היה עקשן, והולך עד הסוף. את התכונות הללו הוא הוריש לי. והוא היה חרוץ מאוד - קיבלתי ממנו את החריצות וההתמדה - ואת האמביציה: רפואה עד הסוף, ומוזיקה עד הסוף. בביתנו היתה חרוטה הכתובת ׳כאן אין מקום לבינוניות!׳״, סיפר בראיון האחרון שלו, ל"גלריה" בינואר השנה.

עקשנותו, ו״ההליכה עד הסוף״ - כולל נתינת דרור לדעתו על עמיתיו המלחינים, ללא כחל ושרק, קוממו עליו רבים.לצד היותו מלחין היה אריק שפירא מורה מסור - בחוג למוזיקה באוניברסיטת חיפה, וכן כמורה פרטי להלחנה. תלמידים העריצו אותו, רבים מהם כתבו בדרכו ואף חיקו את הסגנון הייחודי שלו ואת התייחסותו לפוליטיקה ביצירותיו - עוד היבט שקומם עליו את אלה שלא חלקו עימו את השקפת העולם השמאלית שלו.

ובנוסף לכל אלה היה שפירא איש שופע קסם שתוכו כברו, תמיד מקורי, מצחיק, ומלא אהבה לתלמידיו ומשפחתו. הוא הותיר רעיה - בת שבע שפירא, ד״ר לפילוסופיה ומוזיקה שהיא סופרת ומשוררת; ושלוש בנות, את תואריהן מנה בגאווה: נועה, לה דוקטורט בחינוך, דנה שהיא מטפלת בביבליותרפיה, ומיקה - רופאה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

על סדר היום