שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נעם בן זאב נסע לשמוע את המוזיקה הפינית, והוא לא רוצה לחזור

נעם בן זאב
לאהטי, פינלנד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אגם בפינלנד מול אולם קונצרטים
צילום: נעם בן זאב
נעם בן זאב
לאהטי, פינלנד

הרחק בצפון אירופה שוכנת ״ארץ אלף האגמים״ — זה הכינוי של פינלנד, כינוי שמבקש להדגיש את השפע העצום במים בארץ זו. אלף אגמים, לעומת אגם אחד או שניים בישראל, למשל, אכן מספר עצום לכל הדיעות; אלא שזוהי לשון המעטה: למען האמת לא אלף, וגם לא חמישים אלף אגמים בפינלנד. 188 אלף אגמים הראויים לשמם, לא סתם שלוליות מים קטנטנות, זרועים בארץ זו — וכמעט אותו מספר של איים. מחלון המטוס, לאורך שעה ארוכה, אפשר לצפות באינסוף האיים הללו, רבבות, בכל הגדלים והצורות, עבי צמחיה, צובעים את הנוף בכחול־ירוק עד האופק.

בנוסף למים ועצים התברכה פינלנד גם בחיי מוזיקה עשירים, אלא שאלה אינם מתת אלוה אלא פרי של עבודה קשה, השקעה, וסדר עדיפויות חברתי יחיד במינו. ואחד המודלים המוזיקליים הגדולים של ארץ זו הוא המלחין הלאומי שלה, ז׳אן סיבליוס. השנה מציינים 150 להולדת סיבליוס, ובעיר לאהטי הסמוכה לבירה הלסינקי, שבה מתקיים מדי שנה פסטיבל סיבליוס באולם קונצרטים מופלא שנקרא על שמו, התרחב הפסטיבל מסופשבוע לתשעה ימים; ומשניים־שלושה קונצרטים צנועים לכמעט 20 — רק מיצירות המלחין: רסיטלים, קונצרטים קאמריים, וכתר הפסטיבל: היצירות הסימפוניות, בניצוח צמרת המנצחים הפינים היום, כולם מנצחים בינלאומיים חשובים.

אולם "סיבליוס". בעל אקוסטיקה דינמיתצילום: נעם בן זאב

״שנת העץ״

כדי לבנות אולם קונצרט הגון מהיום הראשון לחפירות ועד לחנוכה החגיגית נדרשות חמש או שש שנים: אולם סיבליוס, כולו עשוי עץ, נבנה ב-18 חודשים. ואיזה אולם מופלא הוא! לפני כ–17 שנה הכריזה פינלנד על ״שנת העץ״, כדי לקדם את תעשיית העצים במדינה ולהעלות את קרנה, והממשלה תמכה במבני עץ; וכך, כשהוא צופה על נוף עוצר נשימה של אגם כחול — בחורף כולו לבן כמובן — וצמוד לבניין עתיק שלפני 150 שנה שימש את תעבורת העץ מהנמל, עומד האולם הזה. אולם אינטימי בן 1,200 מקומות, אליפטי, בעל אקוסטיקה דינמית מתכווננת שביכולתה להאריך את הדהוד הצליל על ידי אינספור דלתות קטנות — וכולו עשוי עץ.

אולם סיבליוס מבחוץצילום: יוהה טנהואה

גם חדרי האימון של הנגנים מעץ, צופים ללובי ומאפשרים לנגנים ולקהל להציץ זה אל זה; וכמוהם גם הסאונה לשימוש הנגנים. העץ אינו קישוט, מרכיב דקורטיבי אופנתי, אלא המהות של התפישה הארכיטקטונית והסביבתית. לאהטי — האות ״ה״ בשמה הוא עיצור מודגש — היא עיר חלוצה בקיימות, מפעל הקומפוסט שלה הוא דוגמה בעולם, והתזמורת הכריזה עתה שהיא הופכת להיות תזמורת נטולת פחמן.

האקסוטיקה באולם, שעוצבה על ידי מומחי החברה ARTEK, משלבת בידוד עד כדי דממה מוחלטת מהחוץ, והדהוד מוזיקלי נפלא. ברגעים שבהם שותקת המוזיקה, ואצל סיבליוס יש רגעים דרמתיים רבים כאלה, מהדהדת הדממה הזאת, והקהל מכבד אותה: בלאהטי לא תשמעו שיעול, קילוף סוכריה, או טלפון נייד מצלצל.

רגשנות מודרניסטית

התזמורת הסימפונית של לאהטי, עם המנהל המוזיקלי המהולל שלה אוקו קאמו, השיקה דיסק חדש להקלטותיה שזה עתה יצאו מהמכבש של חברת ההקלטות השוודית BIS, ומאוד מרשים, ומעורר קנאה, להיווכח איך תזמורת וקהלה נאמנים, מתלהבים ומאוהבים ממש, במוזיקה של מלחין בן ארצם. זה חלום ממש. אבל לא קשה להגשימו בגלל הגדולה של המלחין הזה.

אוקו קאמוצילום: יוהה טנהואה

היצירות התזמורתיות של סיבליוס, ובראשן פואמות סימפוניות ושבע הסימפוניות שלו, מרובות סגנונות בהתאם להתפתחותו המוזיקלית, אבל בכולן מצוי אותו מרכיב נורדי מסתורי, דבר מה שלפחות לאוזן זרה נשמע ״צפוני״. מעט מלודיות, הרבה צלילים ארוכים, הרבה צלילים נמוכים, אקורדים בכלי הנשיפה; והקרנה של קטעי סולו, כקרני שמש, לתוך מרקם תזמורתי סמיך. רמזים לשירי עם מהדהדים במוזיקה שלו, רגעים ארוכים של סטטיות או משפטים קצרים החוזרים ונשנים, וגם גלים גואים ומתנפצים בפורטיסימו עם תופים ומצילתיים. מפתיע איך, במיוחד בסימפוניות המאוחרות, לא נשמע סיבליוס רומנטי כלל למרות כל הג׳סטות הרחבות הללו. כל כולו ״רגשנות מודרניסטית״.

אגדה צפונית חיה

המנצח האגדי לייף סגרסטם, בעל גוף ענק וזקן עבות ושיער שיבה שגולש על כתפיו, כאילו ברהמס בכבודו ובעצמו שב לתחייה, פותח את הפסטיבל. הוא צועד לבימת הניצוח בצעדים קטנטנים ובאטיות כבדה, ומטפס אט אט על כסאו; ואז: קסם יורד על האולם לשעתיים, כישוף ממש. בהפסקה, מאחורי הקלעים הוא יושב ליד הבמה כי חדר המנצח רחוק מדי:

המנצח לייף סגרסטםצילום: נעם בן זאב

איזו תנועת ידיים יפהפיה יש לך, מאסטרו!

״תודה, תודה. אתה רואה, חשבו שכבר הלכתי, ואני עדיין חי - לא סתם קוראים לי לייף!״

יש לבמאי הסרטים היפאני קורוסאווה סרט שקוראים לו ״מדדאיו!״, עדיין לא, והכוונה ״עדיין לא מתי!״

״כן, נכון, יש לי כמה סימפוניות בשם הזה גם כן. עכשיו אני כותב את הסימפוניה ה-289 שלי״.

איזה מספר, סליחה?

״289. תיכנס ליוטיוב, תקשיב. השיא העולמי בהלחנת סימפוניות הוא שלי. וזאת החדשה נקראת ׳ביקור החתול׳. היא בשלושה פרקים, כל פרק שלוש דקות, בלי מנצח. אני חוזר הביתה בקרוב ואראה מה שלום החתול כדי לגמור אותה״.

סגרסטם מספר על הסאונות בביתו שעל האגם, אחת סאונת עשן עתיקה; על בוסתן התותי־שדה שלו, הטובים בעולם; על קונצרטים בישראל, שבהם ניצח על התזמורת הפילהרמונית, ונזכר בקונצרטים שלו — למשל השמינית של ברוקנר בברביקן בלונדון, והשנייה של סיבליוס בפריז: ״הקהל עמד אז וצרח חצי שעה אחרי שגמרתי לנצח עליה״. נגנים זורמים אליו כדי להודות, להרעיף מלים טובות, וכבר צריך להכנס לחלק השני של הקונצרט:

תודה מאסטרו, אתגנב לאולם לשורה הראשונה כדי לראות אותך מקרוב.

״אשתדל להתנהג יפה״.

ויפה בלשון המעטה: מה סגרסטם עושה כדי שהתזמורת תישמע מלאכית כל כך, אי אפשר להבין. ידיו ידי זהב ממש, ואפשר לדמיין את עיניו הכחולות מדברות אל כל אחד מהנגנים. איזה שיא של מוזיקה.

הכנופייה הפינית

ישנה תעלומה בעולם המוזיקה: איך קרה שמפינלנד הקטנה, מדינה בת 5.5 מיליון איש המפוזרים בדלילות שכמוה אין בכל אירופה על פני שטח עצום, צמחו מנצחים אל צמרת המוזיקה הקלאסית בעולם; ורוב המנצחים הללו ניצחו כאן, בלאהטי, במרוצת השבוע הזה, בכל יום ידוען קלאסי אחר. אחרי לייף סגרסטם, משורר הניצוח, ובזה אחר זה, עלו המנצחים ואולם סיבליוס צילצל בכל פעם אחרת תחת שרביטם. אוסמו ונסקה, המנהל המוזיקלי של תזמורת מינסוטה; סקארי אוראמו, המנצח הראשי של התזמורת הסימפונית של הבי־בי־סי, שבאה אתו לשני קונצרטים; אוקו קאמו, המנהל המוזיקלי של תזמורת לאהטי ובעבר של תזמורת ברמינגהם, שטוקהולם, ובתי אופרה בעולם; ואחרון: יוקה־פקה סרסטה, מנצח ראשי בתזמורות כמו הבי־בי־סי, אוסלו, והרדיו המערב גרמני.

בין הפינים הגדולים שלא באו: סוזנה מלקי, האשה הראשונה שהיתה המנהלת המוזיקלית של אנסמבל אינטרקונטמפורן המהולל; האנו לינטו מנצח התזמורת האירית הלאומית, ואסה־פקה סאלונן, המנהל המוזיקלי של תזמורת פילהרמוניה בלונדון ומנצח בית של הפילהרמונית של ניו יורק.

למנצח אוקו קאמו חלק מהתשובה: ״כל אחד מאתנו בכנופייה הזאת, כמו שאתה קורא לה, היה נגן תזמורת, בעיקר בכלי הקשת. זה קונספט אחר: לא באנו מהפסנתר, כמו רבים מהמנצחים באירופה, אלא קודם כל ממוזיקה קאמרית — ומצמיחה מתוך התזמורת. כך אפשר להתחנך להיות מנצח, וחשוב לעודד אנשים עם רקע כזה דווקא לכיוון הניצוח.

״וזה גם החינוך שלנו״, הוא מוסיף, ״החינוך לאינדיבידואליות. לא לנצח על פי עקרונות אחידים. המורים שלנו לא יוצרים תבניות לשם הם יוצקים את התלמידים, אין להם מרשמים לניצוח״.

אם כך מה מלמדים?

״את החופש להיות אתהעצמך. ובכלל זה מה שהמוזיקה מעניקה: הדור הצעיר חשוב לנו, והמוזיקה היא משהו שמעניק לו את האומץ לפתח אישיות אינדיבידואלית. מוזיקה היא מקצוע ככל המקצועות״, הוא מסכם, ״ואנחנו זקוקים לכל המקצועות. כל מה שמעשיר את החברה הוא חשוב״.

אנחנו נפרדים, והוא מפטיר בעברית צחה, ״להתראות״. ״כן, ניצחתי בקונצרטים עם קלאודיו אראו בירושלים, בתל אביב, בחיפה, ובקיבוצים״, הוא מזכיר את הקונצרטים שלו עם הפילהרמונית הישראלית לפני עשרות שנים, ומונה כמה שמות של נגנים מתוכה: ״כן, זו עדיין תזמורת מאוד טובה ומשמעותית בנוף הבינלאומי״.

רוק אנדרגראונד וסיבליוס

לאהטי היא העיר התשיעית בגודלה בפינלנד ובה 100 אלף איש. נגני התזמורת הסימפונית שלה, אותם מזהים הילדים בסופרמרקט וברחוב, כולם עובדי עירייה — ולכן גם עסוקים מאוד בנגינה ברחבי העיר, בבתי הספר בעיקר ובשאר מוסדות. ״סימפוניה לאהטי״, כשמה הרשמי, היא אחת מ–16 תזמורות סימפוניות מקצועיות ברחבי פינלנד, ותענוג להקשיב לה. כדברי אוקו קאמו, היא אכן תזמורת של אינדיבידואלים, ולא מכונה משומנת היטב. 65 הנגנים שלה — זו אינה תזמורת ענקית — זריזים ומנגנים באחידות, בצליל נשכני, במהירות וירטואוזית, ובמנעד דינאמי עצום. הסימפוניה הראשונה והחמישית של סיבליוס, הפואמות הסימפוניות ״טפיולה״ ו״הברבור מטואונלה״, הסימפוניה השלישית והרביעית, והיצירה ״נימפת היער״ — תענוג היה להקשיב להן, וגם להדרנים אותם הקפידה התזמורת לנגן בתום כל קונצרט. כך כנראה חשב גם הקהל הגדול שמילא ערב אחרי ערב את האולם; וכך גם 2,000 האורחים מחו״ל שהגיעו ללאהטי הרחוקה במיוחד לפסטיבל. ביניהם מפתיע במיוחד היה לגלות אגדה חיה, ג׳ון אנדרסון מייסד להקת ״יס״ והסולן הראשי שלה: ״סיבליוס מאוד השפיע עלי בכל ההלחנה שלי ל׳יס׳״, הוא מספר אחרי אחד הקונצרטים.

מה השפיע, ההרמוניה, הצבע הצלילי?

״בעיקר המבנה של היצירות, הדרך שבה הוא אירגן אותן. אתה יודע״, מוסיף אנדרסון, ״זה מה שהייתי שומע בכל מסעות ההופעות שלנו בשנות ה-70: המוזיקה של סיבליוס; והייתי קורא את ׳שר הטבעות׳. איזה ספר מופלא!״

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ