שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המנצחת דליה אטלס מספרת על המלחין היהודי ארנסט בלוך

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דליה אטלס. "לא מכירה שום יוצר שמאופיין בריבוי סגנונות כמו בלוך"צילום: מתוך אתר האינטרנט

לפני שבועות אחדים קיבלתי מתנה מידיה של דליה אטלס, הוותיקה במנצחי ישראל: שישה דיסקים, בניצוחה, ובהם 17 יצירות מאת ארנסט בלוך. ההקלטות נעשו בשנים שונות, מ-1996 ואילך (הופיעו בחברת נקסוס ובחברת ASV) ומציעות מבט מרתק על תפוקתו של הקומפוזיטור השווייצי־אמריקאי־יהודי. בלוך, יליד 1880, גדל בז'נווה למשפחה יהודית אמידה (לאביו היה בית מסחר לשעונים) והתגורר חליפות בשווייץ, בבלגיה, בצרפת, בגרמניה, ובעיקר בארצות הברית. הוא מתויג בצדק כמלחין יהודי מובהק (בזכות יצירות בנושאים יהודיים מוצהרים, כמו האורטוריה "עבודת הקודש" וכמו הרפסודיה "שלמה") אבל בארץ ישראל - מחוז כיסופים – לא ביקר מעולם. לפחות לפי הפרטים הידועים, חייו הארוכים של בלוך - הוא מת בן 79 - היו נוחים ומוצלחים מבחינה אמנותית ומבחינה חומרית. הראיון עם דליה אטלס נוגע רק בקורט מתוך הפוטנציאל הטמון בעיון ביצירותיו של בלוך ובאישיותו.

נניח שחובב מוזיקה מספר לך שמוטלת עליו מגבלה, דמיונית מלאכותית, הוא רוצה להכיר רק יצירה אחת של בלוך. איזו מהן היית בוחרת בשבילו?

אטלס: "הסימפוניה הראשונה, בדו־דיאז מינור. בלוך חיבר אותה כשהיה בן עשרים בערך. יצירה ארוכה, שנמשכת כשעה, וכתובה בשפת המוזיקה האירופית של סוף המאה ה-20. לי ברור שאילו בלוך היה ממשיך באותו סגנון, הוא היה גדול לפחות כמו מאהלר".

הערה אישית בנאלית של הח"מ: פגישה קלה לאין ערוך עם בלוך מציע ה"קונצ'רטו גרוסו" הפופולרי שלו, למיתרים עם פסנתר. יצירה ניאו־קלאסית וניאו־בארוקית שתופסת מיד, משמיעה ראשונה.

תו היכר מרכזי במוזיקה של בלוך הוא היזקקות לסגנונות רבים?

"אני לא מכירה שום יוצר, בהיסטוריה של המוזיקה, שמאופיין בריבוי סגנונות כזה. בדיסק שלי, שבו אני מנצחת על התזמורת הסימפונית של לונדון בסימפוניה הראשונה, כלולה גם 'פואמת הים', שחוברה כעשרים שנה אחריה, וזה כאילו מלחין אחר. בלוך היה אדם רב התעניינויות, אינטלקטואל עשיר רוח, סקרן, לא היה מסוגל להכיל בתוכו רק סגנון אחד. בכל סגנון הוא כתב מצוין, תמיד ספונטני, מלא רגש, עם כושר המצאה נפלא. לא מיותר להזכיר שבלוך היה משוגע על באך, עובדה שמתבטאת בין השאר בפרקים רב קוליים, לרבות פוגאליים, ביצירות לא מעטות שלו. בדרך אגב, היה מי שהפליג וכתב, בשנות החמישים, שמוצדק להוסיף את בלוך לשלושת ה-B הגדולים - באך, בטהובן, ברהמס. ארנסט בלוך היה קומפוזיטור פורה, והעובדה שהעולם בימינו מכיר אותו בזכות היצירות היהודיות היא מצערת. הוא היה קומפוזיטור מבוצע מאוד, מצליח, אבל כ-85% מעבודתו, לרבות יצירות מופת, טבעו בים השכחה. מדוע? כתבתי על כך מאמר שכותרתו 'פתרון חידת בלוך'. עיקר ההסבר הוא שלמוזיקה היהודית של בלוך היתה השפעה רגשית חזקה על כל שומעיה, ומוזיקה שיש לה אפקט כזה – נשארת. כבר 20 שנה אני מרגישה מחויבת לתקן במידת יכולתי את אי־הצדק בקשר ליצירות האחרות, אלה שזקוקות לתחייה וראויות לה. לכן לא חשוב לי לבצע את 'עבודת הקודש' למשל, שנשמעת בין כך הרבה, ולא את 'שלמה'. אלה כבר ידועות".

ארנסט בלוךצילום: Getty Images

איך פרץ הרומן שלך עם בלוך?

"יום אחד ב-1995, ברגע גורלי בחיי שאת נסיבותיו אני בוחרת לא לספר, קיבלתי טלפון מחברת ASV, שהתמחתה בהקלטת יצירות שהוזנחו שלא בצדק, וכבר הקלטתי איתם קודם יצירות כאלה, לרבות של קבלבסקי, סוונדסן, ווהן־ויליאמס וצ'ייקובסקי. הם הציעו לי פרויקט - להקליט את כל הסימפוניות של אנטון רובינשטיין. לא יודעת למה, אבל התשובה הספונטנית שנתתי היתה: 'למה לא ארנסט בלוך?' כך זה התחיל. ואז נסעתי בעקבות בלוך, קודם לשווייץ ואחר כך לגרמניה (כי הוא למד שם) ומצאתי בהמבורג את הסימפוניה האחרונה של בלוך, במי־במול מג'ור, מ-1954. זו היצירה הראשונה שלו שהקלטתי, עם ה'רויאל פילהרמוניק' של לונדון".

למרות הגיוון הסגנוני, אפשר לזהות יצירות שחוברו בידי בלוך, מיד בשמיעה?

"אם הבחינה היא לי, אז כן. סימן אחד: קיימים מוטיבים יהודיים ברוב היצירות, ברורים או סמויים. למשל האפיזודה הרביעית ב'ארבע אפיזודות', כותרתה היא 'הסינית', היא באמת סינית, אבל אפילו בה שזור מוטיב יהודי. אבל צריך להבין שלא מדובר רק במוטיבים. יהדות אינה דבר מכני, זה גם עניין של נשמה. אגב, אני עצמי התחברתי לזיכרון היהודי־המוזיקלי־אירופי הקולקטיבי רק בזכות המוזיקה של בלוך, למרות היסטוריה משפחתית שכוללת חזנים. בהקשר הזה חשוב להזכיר שבלוך היה אדם שתמיד חיפש מולדת. זיקתו לשלוש המולדות שאימץ, במידות שונות של קשר, מתבטאת בשלוש יצירות, שונות מאוד זו מזו: אחת, הסימפוניה 'הלווטיה'; שנייה, הרפסודיה התזמורתית 'אמריקה' - שבה ממש עקב אחר תולדות ארצות הברית וגם ניבא מוסיקה שתיוולד בה; שלישית, הסימפוניה 'ישראל'. ביצירה יהודית אחרת, 'פואמות יהודיות', מ-1913, יש קטע שנשמע כמו נעימת מחול שלצליליה רוקדת הלהקה של שרה לוי תנאי משנות ה-60. לבלוך היה כוח נבואי".

איך קרה שבלוך לא בא ארצה ואפילו לא ביקר בה?

זו שאלה לא פשוטה, אומרת אטלס. "מה שאני יכולה לספר הוא שהיתה התכתבות של בלוך עם גורמים בארץ, זה היה לפני קום המדינה ולפני הגירתו לארצות הברית. ההתכתבות היתה שמורה במעטפה בספרייה של האוניברסיטה העברית. כשפניתי לשם בבקשה לעיין בה אמר לי הספרן, קלוד אברבנאל, שהמעטפה נעלמה".

צלילים נוגעים בגבעות

מומלץ בחום לקרוא במרשתת את מאמרו של הפסנתרן והמורה זכריה פלאווין, על בלוך, הכולל את תמצית הביוגרפיה של היוצר. הכתובת: http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/16/zecharia.pdf. פלאווין מסיים את המאמר בדיווח על חוויה אישית שעבר, כאשר הכין יצירה של בלוך לביצוע, כפסנתרן. הוא התאמן בה באחד החדרים באקדמיה, בגבעת רם בירושלים: "הצלילים יצאו מחלונות האקדמיה וחזרו כהד מן הגבעות של בית הכרם. האדמה כמו אהבה את המוזיקה. היא הגיבה כגוף חי, נושם ואוהב על כל צליל ועל כל מחשבה של המלחין, ומצדה אהבה כל מנגינה את האדמה, בעדינות ובטוהר רגשות שלא היו בהם לא אדנות גסה ולא אקסטזה אטומה... כף רגלו של בלוך לא דרכה מעולם על חופי האדמה העתיקה של ארץ ישראל, אך הקריאה בספר ישעיהו קירבה אותו למקומות האלה עד כדי היכרות אינטימית ממש".

קולה של חזנית

האורטוריה "עבודת הקודש" של ארנסט בלוך, שתבוצע בשבת ב-11:30 בבוקר בפסטיבל אבו גוש, בנוסח שעוד לא נשמע בארץ, בפי הזמרת אביטל דרי ומקהלת האקדמיה הירושלמית בניצוח סטנלי ספרבר, ובליווי עוגב, היא יצירה יהודית מובהקת: הטקסט שלה הוא פסוקים מתוך תפילות שנאמרו בבתי כנסת רפורמיים בארצות הברית, ומקור רובן בתנ"ך. בלוך עצמו כתב כי טקסטים אלה "ממחישים את תמצית שאיפותיו של עם ישראל ואת המסר שלו לעולם. מסר זה, אף כי שורשיו יהודיים, נראה לי, מעל לכל, כמתנתו של עם ישראל לאנושות כולה".

המנצח סטנלי ספרברצילום: יעקב אבירם

המנצח ספרבר, בעל ותק בביצוע היצירה הזאת, אומר כי זו מוזיקה אוניברסלית, ושחרף הנושא היהודי "אין בה שום דבר שמרחיק ומבדיל אותנו, כיהודים, מכלל האנושות". אני משער, המשיך ספרבר, "שבתוך קהל שיאזין לנו בכנסיית קרית יערים באבו גוש, בשבת, יהיו גם כמרים ונזירות, והם יוכלו בדרכם להזדהות עם עבודת קודש של קהילה יהודית".

מה אתה אומר על המוזיקה של "עבודת הקודש", בתמצית?

"שהיא פשוט מקסימה. מתחילה בסגנון מסורתי מבחינה הרמונית, סוף המאה ה-19, ובהדרגה נהיית יותר מודרנית ואימפרסיוניסטית. מדובר כביכול בשתי יצירות שכתובות בשפה שונה, שלושת הפרקים הראשונים הם חטיבה, לעומת השניים האחרונים. הקטע 'אדון עולם', בסיום, הוא אמירה אינטימית חודרת, מלאה תעוזה".

היצירה כתובה לחזן בריטון, מקהלה, קריין ותזמורת. לא כך תבצעו אותה באבו גוש.

"במקום חזן תהיה חזנית, המצו־סופרן אביטל דרי, אני משוכנע שזה מותר וגם מתאים, כי הרי היצירה חוברה להזמנה של בית כנסת רפורמי. קריין לא יהיה הפעם, סיננתי החוצה את כל קטעי הדקלום, בסך הכל כארבע דקות. במקום תזמורת ינגן עוגב, בידי בוריס זובין, לשם כך השתמשנו בעיבוד לפסנתר של תפקיד התזמורת".

מקהלת האקדמיה הירושלמיתצילום: חגי חיטרון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ