שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
חגי חיטרון
הקאמרטה בניצוח אבנר בירון במוצאי שבת במוזיאון תל אביב, עם האנסמבל הקולי והסולנים. הקסם המלודי הוא הכי חשובצילום: אבישג שאר-ישוב
חגי חיטרון

יצאתי נסער מהקונצרט במוצאי שבת במוזיאון תל אביב, שבו ביצעה תזמורת קאמרטה בניצוחו של אבנר בירון את הסימפוניה "הגדולה" של שוברט. צליליה של היצירה הארוכה, מבלבלת עד שיכרון בריבוי פניה, מילאו את האולם ואת הלב. לאחר הסימפוניה, כאילו זה לא מספיק, הונחת על הקהל סיפור שוברטי שונה, מסר פשוט של אמונה מובעת במוזיקה: המיסה מספר ד' 678, לה־במול מג'ור, עם "האנסמבל הקולי הישראלי" ורביעיית זמרים סולנים מעולים מישראל ומחו"ל.

האירוע, שמאהיב את שוברט על מי שעוד זקוק לכך, חוזר מחר בערב באולם הנרי קראון של תיאטרון ירושלים. הזדמנות שאין לוותר עליה. לפחות באולם התל אביבי הדגימה קאמרטה, בכוח נגניה המצוינים ובהובלתו של בירון, כי הסימפוניה יכולה להתממש היטב גם במתכונת קאמרית יחסית (מבחינת מספר כלי המיתר שהשתתפו).

המנצח אבנר בירון (במרכז) ורביעיית הזמרים הסולניםצילום: אבישג שאר-ישוב אב

לאחר שהתיישבה דעתי נזכרתי בסיפור אהבה לסימפוניה "הגדולה" מס' 9: אריה ורדי — פסנתרן, פדגוג, מי שהראה לכל מסבירי המוזיקה החשובים בישראל איך להסביר מוזיקה — תיאר את אהבתו לסימפוניה במאמר במגזין המקוון "אופוס", זה היה חודשים ספורים לאחר שניצח הוא עצמו על היצירה בנגינת התזמורת הסימפונית חיפה. "אני קם איתה בבוקר והולך לישון איתה בלילה", כתב. "המנגינות שבסימפוניה הזאת, הגדולה מכולן, כובשות בקלות את הלב ואי אפשר להשתחרר מהן".

עם זאת, הזכיר ורדי, אלו הן ממש אותן מנגינות שבגללן לא זכה שוברט להערכה הראויה. השבוע, כמו באותו מאמר, הפנה ורדי את תשומת לבי לאמירה היסטורית של ליסט, לפיה דווקא הקסם של שוברט, והיכולת הבלתי־אמצעית שלו לכבוש לב (במנגינות) גורמים עיוורון למיומנויות הקומפוזיטוריות הנדירות שלו" (בעיצוב מבנים גדולים).

האנסמבל הקולי הישראלי עם הסולניםצילום: אבישג שאר-ישוב

שלום עליכם, למשל

בקישור מאולץ לכך נזכרתי בדברים שכתב הסופר י"ד ברקוביץ' ("הראשונים כבני אדם", 1938) על יחסם של עורכים ושל מו"לים מסוימים אל הסיפורים הקולחים של חותנו, שלום עליכם, אשר קצרו אהבת המונים. ברקוביץ' כתב כי "הפשטות הישרה" של הסיפורים, "הנכנסת אל הלב בלי שום התאמצות של האינטלקט, היתה חשודה בעיניהם, שמא אין זו חס ושלום 'ספרות אמיתית'. אמנם גם הם נהנו ממנו בצנעא, הנאה רבה, אך עינם היתה צרה בהנאת עצמם. וכי מותר לו ליהודי ליהנות הנאה רוחנית קלה ופשוטה כל כך?".

ובחזרה לשוברט: הדיון בסימפוניה מס' 9 חילץ מעטו של אריה ורדי ביטויים צולפניים מרירים שאינם אופייניים לו. איך קרה, הוא שואל, שהסימפוניה הזאת (כמו גם "הבלתי גמורה"), זכו ליחס מזלזל אפילו ממוזיקאים מקצוענים? מדוע סבל שוברט יותר מכל מלחין אחר מיחס כזה מצד בני דורו,  וגם בדורות שלאחר מכן היו שהמשיכו לראות בו יוצר של שירים יפים ושל ריקודים מלאי חן, מלחין שיצירותיו הגדולות סובלות מקשר רופף, ממבנים לקויים, מהתארכויות מיותרות?

אריה ורדי. "התבסס מיתוס אפל לפיו אם אתה רוצה ליצור יצירת מופת אסור לך להשתמש במנגינות יפות מדי, כי הן האויב של יצירה סטרוקטורלית גדולה"צילום: דודו בכר

ורדי: "אידיוט אחד כותב ספר ורומז ששוברט לא ידע לכתוב, בהיבט המבני. הוא כורך את הספר בכריכה מהודרת, שלושה אידיוטים מצטטים אותו, ואותם מצטטים אחרים. בשלב מסוים הדעה הזאת הופכת לאקסיומה, ואז זה כבר ממש מביך, לצאת נגד הבון־טון". כנגד היופי הבלתי־אמצעי של המלודיות, של המנגינות, לרבות בסימפוניות, ובמיוחד מס' 9, בדו־מג'ור שהיא ענייננו הפעם, התבסס מיתוס אפל, המשיך ורדי. "אם אתה רוצה ליצור יצירת מופת, סימפוניה או סונטה, אסור לך להשתמש במנגינות יפות מדי. לפי תיאוריה זו, מנגינות יפות אינן אבני בניין מתאימות ליצירות של חצי שעה ומעלה; הן האויב של יצירה סטרוקטורלית גדולה".

אבל האמת היא, קבע ורדי, "שהקסם המלודי עצמו הוא חשוב, הכי חשוב". דעה זו של ורדי מאירה באור ביקורתי חריף עובדה היסטורית חשובה שהוא דואג לציין: "במאה ה–20 קמו מלחינים שניסו לחבר מוזיקה שמרתקת באמצעים שאינם מלודיים". ניסו.

מהן, בכמה מלים, בעיות הביצוע של הסימפוניה מס' 9. למשל: איך האבוב צריך להישמע בפראזה הנהדרת שלו בתחילת הפרק השני, ה"אנדנטה". מה המנצח צריך לבקש ממנו?

ורדי, השבוע: "המנצח צריך לבקש שהאבובן — והרי אפשר להגיד שהסימפוניה הזאת היא גם קונצ'רטו לאבוב ושלושה טרומבונים — ישמור על הפרצוף הלא־מסוים של המלודיה. לא יממש אותה כמנגינת מצעד, מארש, לא בקלילות אבל לא בכבדות, לא בשירתיות מוגזמת, לא באטיות. ישמור על ה'תמהילות' של המסר. אגב, אני נזכר בסרטון ישן שבו לנארד ברנשטיין מנצח על הסימפוניה מס' 88 של היידן, עושה את זה רק עם שינויי פרצופים, בלי תנועות ידיים, מדגים את ריבוי המסרים פעם בפרצוף מבודח, פעם מפודח, פעם כועס, וכך הלאה".

והמנצח יכול לעצב את הנגינה של האבובן?

"עד גבול מסוים. התוצאה תלויה מאוד בכישרון של הנגן. המנצח חולש בעיקר על שינויי הטמפו, בין הפרקים ובתוכם. על זה הוא בעל הבית".

בכל זאת חידתי

נגינה בגישה לא מסוימת, לא "סוגרת", מתאימה גם לקטע הבא באותו פרק בסימפוניה, כאשר נוחתת פתאום תרועת פורטה בכלים רבים, וצמודה לה מנגינונת כעין יהודית?

"בדיוק. זו הרי מנגינה חסידית שהתעופפה מחצר של צדיק באוקראינה. השורש קיים, ובכל זאת הוא חידתי. בניגוד למאהלר, אצל שוברט המסר אינו מפורש. כך היא הסימפוניה 'הגדולה'; לא מוזיקה פרוגרמטית בכלל, אבל האופי כל הזמן משתנה, זה הסיפור. החידה השוברטית, לעולם לא תבין אותה כולה".

איזה ביצוע של "הגדולה" הוא המומלץ? ביוטיוב זמינים ביצועים רבים, מידי מנצחים ותיקים, מהם מיתולוגיים, וגם בני זמננו. ככל שדגמתי מהם, מומלץ להאזין לקלמפרר, לצ'יליבידאקה, וכנגדם — מנצחים בני זמננו. ככל ששומעים יותר, ההעדפות משתנות, כי כל ביצוע שמאזינים לו משפיע על דרך קליטתו של הביצוע ששומעים אחריו. בראש המצעד שלי, כרגע, מוליך ניקלאוס הרנרוקור.

תזמורת קאמרטה בניצוח אבנר בירון, עם הזמרים הסולנים אלה וסיליבצקי, אגניישקה רהליס (פולין), דניאל יוהנסן (אוסטריה) וגיא פלץ, ועם זמרי "האנסמבל הקולי הישראלי". הערב בתיאטרון ירושלים

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ