מיליון וחצי קוראים לא טועים: מה הופך את נורמן לברכט לבלוגר המוזיקה הקלאסית הפופולרי בעולם

הצעירים פשוט נטשו את האולמות ועברו ליוטיוב, יש יותר מדי בתי ספר למוזיקה והמבקרים מרתיעים את המאזינים עם ניתוחים אקדמיים מעיקים. בניגוד לנביאי הזעם, הבלוגר הבריטי השנוי במחלוקת לא חושב שצריך לדאוג לעתיד המוזיקה הקלאסית

אמיר מנדל
צילום: אוליבייה פיטוסי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נורמן לברכט
אמיר מנדל
צילום: אוליבייה פיטוסי

הוא אחד הכותבים המשפיעים והשנויים ביותר במחלוקת בעולם המוזיקה הקלאסית. ב–2007, כשכבר צבר שפע של ספרים, מאמרים, הרצאות, ויכוחים ואפילו תביעות משפטיות, נטש נורמן לברכט, תושב לונדון, את העיתונות המודפסת וייסד בלוג שעוסק במוזיקה קלאסית, ושמו "Slipped Disc" — "פריצת דיסק" — משחק מלים שרומז על מצבה הרעוע של תעשיית התקליטים, שאליו התייחס פעמים רבות.

"ב-2007 כבר היה ברור שהעיתונות המודפסת דועכת", אומר לברכט בשיחה בירושלים, שם הוא נמצא כאורח הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית. "חשבתי, שבמקום לרדוף אחרי חדשות אצור לעצמי מסגרת נינוחה בה החדשות יגיעו אלי, אכתוב מה שמעניין אותי, וכאלף או אלפיים אנשים שמוזיקה קלאסית מספיק מעניינת אותם, יציצו לשם מדי פעם ויתעדכנו. לפני שהספקתי להבין מה קורה, יש לבלוג מיליון וחצי קוראים. בחודש. הכי הרבה קוראים הם מארצות הברית, אחר כך מבריטניה, אבל יש גם רבים מגרמניה, הולנד, ועוד קוראים מארצות רבות ושונות, כולל רבים מישראל. מחציתם גברים, מחציתם נשים; יותר ממחציתם, מתחת לגיל 35".

השיחה עם לברכט מתנהלת בעברית ובאנגלית. בין 1965 ל–1972 הוא חי בישראל, כתב ועבד ברשות השידור. העברית שלו טובה, תקנית. "ראומה אלדר תיקנה את השפה שלי", הוא צוחק. "זה לא משהו ששוכחים". לשאלה המתבקשת, מה נוסחת הקסם שמושכת מיליון וחצי קוראים לבלוג שעניינו מוזיקה קלאסית, הוא עונה ללא היסוס, ובשלווה גמורה: "אני לא יודע". ובכל זאת? "ראשית, אנחנו מבינים שיש לפחות מספר כזה של אנשים שמוזיקה היא עניין מרכזי ומשמעותי בחיים שלהם. שנית, הבלוג מתרכז בסיפורים על בני אדם. זה בדרך כלל משהו שקל לכולנו להתחבר אליו".

הוא מנהל את הבלוג, שמפרסם עשרות ידיעות עדכניות, בעבודה של שעה בבוקר ושעה בערב. "אני צריך לשמור זמן להרבה עיסוקים אחרים. אני ממשיך לכתוב ספרים. אני כותב מאמר אחד רציני בחודש, במגזין 'Standpoint', אני מרצה הרבה. וכמובן, אני צריך זמן כדי לעצור הכל, לשבת בחדר ולשמוע מוזיקה או ללכת לקונצרט".

לגבי אותה מחצית מקוראיו שהיא מתחת לגיל 35 הוא מעריך שמוזיקה קלאסית היא עניין מרכזי בחייהם — אבל הם לא באים לקונצרטים. עם זאת הוא לא חושב שיש הסבר אחד שמתאים לכל הקבוצה הגדולה הזאת. "לכל אחד מהם יש עיסוק אחר שצורך זמן ואנרגיה: עבודה, פרנסה, זוגיות, ילדים. ומאוד ייתכן שהם שומעים מוזיקה, אבל באתרי סטרימינג וביוטיוב, ואנחנו לא רואים אותם באולמות הקונצרטים או במכירות של תקליטים. יש גם היצע גדול מדי של קונצרטים. אני חושש שיש המון בתי ספר למוזיקה, ויוצאים לשוק יותר מדי מוזיקאים — טובים — שמתחרים על פחות מדי קהל. ובסוף, לרבים מהם לא תהיה עבודה.

"נוצר מעגל קסמים", הוא מסביר. "מלחינים, מבצעים, אנשים מעולם היצירה והעשייה, מקבלים משרות הוראה בבתי ספר גבוהים למוזיקה. זה טבעי והגיוני. יש להם חיים, משפחות וילדים. הם זקוקים למשכורת. בתי הספר הגבוהים מכשירים עוד ועוד מוזיקאים, אבל אין צורך בכל כך הרבה מהם. התוצאה היא ריבוי של קונצרטים לא מספיק טובים מחד, וריבוי של תחרויות, מאידך. המוזיקאים הצעירים נלכדים במעגל התחרויות שהם חייבים להמשיך בו עוד ועוד עד שהם מוותרים — או מצליחים לפרוץ דרך באחת התחרויות לקריירה כזו או אחרת.

"תרבות התחרויות היא עניין בפני עצמו: היא לא כל כך מעודדת מקוריות, יצירתיות ופריצה של מבצעים בעלי קול אישי ואמירה ייחודית. גרוע מזה, דומני שרק במוזיקה קלאסית קיים הכשל האתי הזה, שמורים שופטים בתחרויות בהן משתתפים תלמידים שלהם, ונוצר חשש או לפחות מראית עין שהם ישתמשו בתחרות כדי לקדם את התלמידים של עצמם, ולעתים — יש חשש שהם אכן עושים כך".

ההסתייגות של לברכט מתחרויות, השוואות ודירוגים רחבה אף יותר. זה אחד מכמה נושאים שבהם אנחנו לגמרי לא מסכימים — ולברכט שש אלי מחלוקת. כמי שניפץ פרות קדושות והותקף לא אחת על דעותיו, הוא פתוח לעמדות שונות, אבל מתווכח בלהט. ניסיתי לרתום אותו לדרג את המלחינים הגדולים ביותר בעיניו, בהשראת הדירוג של "עשרת הגדולים" שערך המבקר הראשי של ה"ניו יורק טיימס", אנתוני טומסיני. "אבל זה קשקוש מוחלט" טוען לברכט. "מה הטעם בדירוג כזה – חוץ מלמלא טור בעיתון באוגוסט, כשאין על מה לכתוב? מה מעניין? שמוצרט ניצח את בטהובן 1:3? אין לזה בעיניי ערך אמנותי או אחר, וממילא, אם יש לי דירוג בראש היום, הוא ישתנה מחר. כיום מוסכם, לפחות על הרוב, שבאך הוא הגדול במלחינים. לפני מאה שנים, זה לא היה כך. לפני מאתיים, בוודאי שלא. מה שחשוב הוא את מי בא לי לשמוע היום. ובעשרת הגדולים, שמור תמיד מקום למלחין שעוד לא התגלה. הרי זה כל הכיף במוזיקה. שהיא משתנה ומתפתחת כל הזמן".

כמעט מזנק מכיסאו

דניל טריפונובצילום: מוטי קמחי

אני שואל אם ניתן לדעתו למשוך צעירים לאולם הקונצרטים באמצעות שינוי המתכונת של הקונצרט הקלאסי, ומזכיר את הטענות שכיום הוא מיושן, ארוך מדי וזקוק לעדכון. "אי אפשר לשכנע אנשים באיכות של משהו על ידי כך שנותנים להם פחות ממנו", משיב לברכט. "צריך בעיקר להגיש קונצרטים טובים מאוד. זו עמדתי כי אני אופטימי ומאמין במוזיקה. הייתי ברסיטל של מתיאס גרנה, זמר ומוזיקאי נפלא, עם הפסנתרן שבדור הנוכחי הוא גדול הפסנתרנים לטעמי — דניל טריפונוב.

הם ביצעו תשעים דקות של יצירות קשות, אפלות, בלי הפסקה, אפילו בלי עצירה למחיאות כפיים בין היצירות. תשעים דקות בקושי הצלחתי לנשום, וזה קונצרט שלא אשכח. אנשים מזהים את האיכות הזו. הם יבואו". (מתיאס גרנה, אגב, הודיע אתמול שעליו לבטל את בואו לפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים עקב מחלה, למרות שרצה מאוד להופיע).

ייתכן שלברכט צודק. אבל נדמה גם שנבנתה איזו חומה סביב מוזיקה קלאסית. התחום נעטף בדימוי זקן, לא אופנתי, ויותר מזה: יש תחושה — שהרבה מבקרים והרבה חובבי מוזיקה קלאסית מטפחים — שנדרש המון ידע כדי להיכנס לתחום, שצריך "להבין" כדי ליהנות.

לברכט מסכים לכך בהתלהבות, כמעט מזנק מכיסאו. בכלל, השיחה אתו מלאה תפניות של סקרנות. הוא מגיב למוזיקה כמו ילד לחדר משחקים, ומציג ניגוד מובהק לאלה מהמבקרים שבוחנים מוזיקה דרך עיניים אקדמיות, קוראים פרטיטורות בקפידה או מנסים לפענח את הכוונות המוצפנות של המלחין. זו אחת הסיבות למעמדו השנוי במחלוקת. הערעור על התדמית המסתורית־אליטיסטית של התחום קירב אליו קוראים רבים, אבל גם עיצבן עמיתים ומוזיקאים מסוימים שחשבו שהוא שטחי.

"כל העניין הוא לא ידע או הבנה, אלא חוויה. הלכתי פעם עם חברה שלנו, פסיכיאטרית, אז ישראלית, לאופרה של בירטוויסל — הוא המועדף עלי בין המלחינים בני זמננו. תמיד מקורי. היא היתה מוטרדת כי חשבה שהיא לא מבינה את המוזיקה. ניסיתי לציין הקשר היסטורי ותרבותי, הצעתי שתנסה להמשיך בדמיון מעבר לסטרווינסקי, ולהצליב את זה עם דרמה יוונית. בחלק הראשון ראיתי שהיא מקשיבה, מתאמצת. בחלק השני, פתאום, ראיתי שהיא בוכה. היא עברה את שלב המאמץ, והתחברה לרגש. זה כל מה שצריך לדעת".

הוא מתייחס למוזיקה חדשה בטבעיות, כמו אל מוזיקה קלאסית ישנה, ואין לו תחושה שהמוזיקה במאה ה–20 עברה שבר וניתקה עצמה מהקהל. "האוונגרד של שטוקהאוזן ובולז היה מאוד רדיקלי, ניסה דברים מעניינים: חלק מהיצירות שלהם יפות, ונשארו בהיסטוריה. זה נגמר והלכנו הלאה. כבר לא כותבים כך. ליגטי, שהיה מקורב אליהם, התרחק והתחבר מחדש למסורת של מלודיה ומוזיקה עממית, לרצף של סטרווינסקי וברטוק. לכן הוא המצליח בין מלחיני הקבוצה הזו, והולך ונקלט ברפרטואר המקובל".

ולאן הולכים הלאה? כרגע דומה שלמוזיקה אין כיוון. לברכט אומר שוב, בנחת: "אני לא יודע, אבל אני גם לא צריך לדעת. היוצרים ימצאו כיוון. אני מאמין שבני אדם יבחרו בסופו של יום במוצר האיכותי ביותר, ובמוזיקה אני מאמין שזו המוזיקה הקלאסית על המורכבות שלה והחוויה הרגשית שהיא מעניקה. אנחנו רואים כמה מקום היא תופסת בסין, דווקא בין הצעירים, משהתגלתה שם. לכן, גם אם כרגע אנחנו לא יודעים לאן פניה של המוזיקה ומאין יבוא בעתיד הקהל, אני אופטימי. הנתיבים יימצאו והמוזיקה תמשיך".

--------------------------------------

כסופר וגם כבלוגר, לברכט תמיד אמר ועשה דברים לא מקובלים

כעיתונאי וכסופר, סקר לברכט את תולדותיו של מקצוע הניצוח מראשית ימיו כמקצוע עצמאי במחצית השנייה של המאה ה–20 ועד הפיכתו למקצוע של סלבריטאים תאבי כוח ופרסום, במחצית השנייה של המאה ה–20. הוא כתב גם על עלייתה ונפילתה של תעשיית התקליטים כשזו היתה עוד בשיאה, וחשף אנקדוטות רבות מאחורי הקלעים של עולם המוזיקה, כולל תחרות, שאיפות אישיות וקנאה. 

לברכט הרבה לטעון שיש מעט מוזיקאים בעלי שיעור קומה יוצא דופן, מסוגם של ריכטר (הפסנתרן) או חפץ (הכנר) — בעבר — או בעלי יכולות כדניאל ברנבוים, בהווה. לטענתו, מוזיקאים רבים אחרים נהנים מקריירות משגשגות היות שאנו חיים בעולם של שפע שבו אנשים מוכנים לצרוך מוצרים סבירים במחיר גבוה תחת מסע של יחסי ציבור יעילים. חלק מיחסי הציבור האלה הם בניית מעטפת של יוקרה, ידענות ותחכום סביב המוצר המכונה מוזיקה קלאסית. בסופו של יום, הוא טוען, ריבוי המוזיקה הלא כל־כך איכותית ששווקה לציבור, גורם לתחושה של אכזבה, עייפות ולהתרחקות. 

כבלוגר, הוא יצר ז'אנר חדש סביב המוזיקה הקלאסית: אתר שכולו מבזקי חדשות. הוא מקבל מיילים ממקורות רבים, כולל ידיעות חדשותיות, ומצליח להיות מהיר ומעודכן. לעיתים קרובות הוא הראשון לדווח על מינויים, שינויים והתרחשויות, במרכז או בשוליים של עולם המוזיקה הקלאסית, וכבר צוטט לא אחת על ידי כלי תקשורת ממוסדים כמו ה"גרדיאן" ועיתונים מובילים אחרים. הידיעות שלו קצרות ואינן מתעמקות מדי בסוגיות מוזיקליות, ובכל זאת מוזיקאים, עיתונאים ומבקרים בעולם מרבים לעקוב אחרי הבלוג שלו כדי לקבל תמונת מצב, ובדפי התגובות שלו מתנהל שיח שחושף גם הבזקים ממחשבותיהם וטעמם של טוקבקיסטים קלאסיים בעולם.

צילום: אוליבייה פיטוסי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ