החמישית של שוסטקוביץ' בפילהרמונית: להצטמרר מרוב הנאה

היצירה המוכרת, בניצוח להב שני, מחליפו העתידי של זובין מהטה, זכתה לביצוע מטלטל — בעיקר בזכות נגינה מצוינת של כל חטיבות הצלילים. הסוויטה השנייה לתזמורת של באך הלהיבה פחות

אמיר מנדל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של להב שני. ביצוע עמוק, אפל ומטלטל
אמיר מנדל

האמת: לא צפיתי את זה. חשבתי שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של להב שני שיחליף את זובין מהטה בתפקיד מנהלה המוזיקלי הבא החל מעונת 2020/21, תנגן היטב את הסימפוניה החמישית של שוסטקוביץ'. לא הייתי יכול לדעת שאשב מרותק, נתון לגלים של צמרמורת, לאורך ארבעת פרקי היצירה הכל כך מוכרת הזו. הסימפוניה, שנוגנה בחלקו השני של הקונצרט, זכתה לביצוע עמוק, אפל ומטלטל, מהטובים ששמעתי.

התוכנייה מזכירה את הרקע ההיסטורי של הסימפוניה, שנכתבה בתקופת נידויו של המלחין על ידי המשטר הסובייטי. היא הוצגה אז, על ידו ועל ידי מבצעיה, כחזרה לדרך הישר של אמנות סוציאליסטית, לא מסובכת ולא מודרניסטית מדי — כזו אשר מכילה בתוך המוזיקה את האירוניה המרירה, ואת גווני האיום שהכתיב את הדרך. הרקע קשור, מן הסתם, לאווירת היצירה, וכך טען גם המלחין, בשנותיו המאוחרות. עם זאת, נראה שייחודו של הביצוע שנוגן אמש, והאינטנסיביות הרגשית שלו, נובעים מהעמקה בפרטים המוזיקליים עצמם.

הפילהרמונית בהובלת שני נתנה מקום לכלים בודדים וקבוצות כלים, והדגישה את יחסי הגוונים ביניהם, באופן שהבליט את הצבעוניות החריפה־מרירה, האופיינית לשוסטקוביץ'. התוצאה היתה אפקטיבית בזכות נגינה מצוינת של כל חטיבות הכלים, כולל צליל יפה ושירתי של כלי הנשיפה, וקטעי סולו יפים. הדינמיקה היתה סוערת, אבל לא קיצונית מדי, והקצבים איטיים מעט — במידה שמגבירה את המתח, ומשמרת את הזרימה. פיסוק מהודק, עם מעברים קצרים ממשפט למשפט, העצים תחושה של אי־שקט. כך קיבלנו פרק ראשון שהמבוא שלו קודר, והמשכו מאיים; הפרק השני היה דמוני ומעיק; השלישי, האטי, היה מרוכז, מזוקק ומרגש; המעבר אל הפרק הרביעי, הסוער, לא סיפק הקלה, אלא התפרצות דרמטית אפלה.

הקונצ'רטו השני של ברטוק לכינור ותזמורת

החלק הראשון של הקונצרט נפתח עם הסוויטה השנייה לתזמורת מאת באך. באך הפך בעשורים האחרונים לנחלתם של מומחים, נגני בארוק, אבל מעמדו מצדיק שינוגן בכל מקום אפשרי. ההרכב התזמורתי שניגן אמש, נשמע קפיצי וצלול, אף שניתן לדמיין מרקם פוליפוני מהודק ומלהיב יותר. בסוויטה השנייה יש תפקיד סולו לחליל. החלילן הראשי של הפילהרמונית, יוסי ארנהיים, היה הסולן. הוא ניגן בפיסוק נאה ובצליל נעים, אף שלעיתים נשמע מסורבל, ופה ושם נשמטו אי דיוקים באינטונציה. אחר כך הצטרף הכנר כריסטיאן טצלף, לנגינת הקונצ'רטו השני של ברטוק לכינור ותזמורת, והעניק ליצירה ביצוע סוחף ומרוכז. לטצלף יש צליל יפה במיוחד, עם שימוש מבוקר בוויברטו. הוא נע בין גוונים עדינים ורכים, שהבליטו את האופי הלירי של הפרק השני, ואת המעברים המרחפים בין הווריאציות המרכיבות אותו, לבין גוון מעט מחוספס יותר שהשתלב עם הריקוד העממי הנרמז בפרק הראשון והשלישי. התזמורת בניצוח שני קיימה אתו דיאלוג מצוין, בנגינה סוחפת, וגם צלולה ומדויקת.

תוספת משמחת לקונצרט איכותי כל כך, היתה אולם מלא ובתוכו נוכחות בולטת של מאזינים צעירים, וצעירים מאוד. פחות משמחת היתה התפרצות של שני צלצולים סלולריים בחלק שקט במיוחד של הפרק האיטי בסימפוניה. ניכר שהמנצח ונגני התזמורת הוטרדו, אבל שמרו על ריכוז ואיכות הנגינה נשמרה. בזכות הביצוע הכובש, גם הריכוז שלי לא הופר, אבל זו הפרעה שנחווית, ברגע כזה, כמו צריבה כואבת באוזן, ויהיה נחמד אם כל המאזינים יצליחו לזכור את חלקם במאמץ, ולהעלים הפרעות כאלה. היות שממש לא נוח לחלוק כיסא עם מעיל כבד ולהתפתל סביבו בכל פעם שרוצים להציץ בתוכנייה, יהיה נחמד גם אם הנהלת היכל התרבות תתמודד עם העניין הבסיסי של מלתחה, לפחות ניידת, לפחות בחורף.

התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח להב שני. הסולנים: הכנר כריסטיאן טצלף והחלילן יוסי ארנהיים. 27.1, היכל התרבות בתל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ