"אוטו דה פה", כמה זה יפה: באופרה "דון קרלוס" ביטא ורדי את תיעובו לכנסייה

העלאת כופרים על המוקד, בספרד של המאה ה–16, משולבת באחת המערכות הגאוניות באופרה "דון קרלוס" מאת ורדי. מהשבוע באופרה הישראלית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתוך "דון קרלוס" בהפקת האופרה ת"א. יהואש הירשברג טוען שזו "המוסיקה הנפלאה ביותר של ורדי". אסתרית בלצן: "זו יצירת מופת, אבל אין בה אף אריה שהיא להיט"

בהפקה מיוחדת בהחלט של האופרה "דון קרלו" מאת ורדי שהועלתה באופרה של וינה (2004, ראו קישור אינטרנטי להלן) הציגו את ההתרחשות הנוראה, "אוטו דה־פה" ("אקט של אמונה"), העלאת בני אדם חיים על המוקד — כאירוע חברתי נוצץ ונעים, המתרחש בנוכחות קהל בלבוש ימינו, מין מסיבת קוקטייל של מכובדים ודיפלומטים. הקהל הצופה בשריפה במאה ה–16, בגירסה זו של סיפור האופרה "דון קרלוס", דומה לגמרי — זה בדיוק הרעיון — לקהל שנוכח בהצגה בבית האופרה בווינה במאה ה–21. מדובר בהצגה בשידור חי: בהתחלת הסצינה מודיעה מגישה, בסגנון אירוויזיוני, בגרמנית, אנגלית וצרפתית, לצופי טלוויזיה בכל אירופה: "גבירותיי ורבותיי, הכנו לכם אטרקציה פירוטכנית, 'אוטו דה פה' ענק".

בהפקה של "דון קרלוס" שתועלה עכשיו בתל אביב נמנעים ממודרניזציה כזאת, מדובר בגישת בימוי מסורתית. ובכל זאת: מהו פשר הרעיון של התייחסות ל"אוטו דה פה" כמופע בידורי כמעט? לפירושי, בגישה של ההפקה הווינאית הנ"ל, לבד מהיצמדות לרצפט השחוק של מודרניזציה ואקטואליזציה, יש רמז עבה לעובדה היסטורית: האינקוויזיציה — ושלטונות חילוניים שתמכו בה, בארצות אחדות באירופה (ספרד ואיטליה בראשן), וגם בעולם החדש, מהמאה ה–13 ועד תחילת ה–19 — אירגנה את ההעלאות על המוקד כמופע פומבי להמונים. כדי שיראו וייראו ויתענגו.

העלילה של האופרה "דון קרלוס" נסמכת על מחזה בשם זה שחיבר פרידריך שילר במאה ה–18. בהתייחסות לה אין שחר להלעגות בנוסח "עלילה טיפשית אבל מוזיקה יפה"; הסיפור מעניין, רב רבדים, כורך נושאים אוניברסליים (דתיות חשוכה תאבת כוח, מול ערכי חירות) עם טרגדיה של אנשים ויחסיהם, סיפור על אהבה (שטחית בעצם) שנאה, קנאה, ידידות.

סצינת ה"אוטו דה פה" מביעה את שנאתו של המלחין ג'ופה ורדי לקלריקאליות, לעריצות של הכנסייה הקתולית. המלחין מצייר את ההליכה אל המוקד בתיזמור כהה, כלים בצלילים נמוכים ותוף. מביע את דעתו, כשוחר חירות אישית ולאומית. לעלילת "דון קרלוס" יש יסודות היסטוריים, גם שילר וגם מחברי הליברית בשביל ורדי התרשמו מהם — אך סטו מהם בפרטים רבים. חרף ה"חטא" לפרטים היסטוריים, אומר המתרגם ישראל אובל (שהכין עכשיו נוסח חדש של כותרות עבריות להקרנה באופרה "דון קרלוס", ומכיר את היצירה לפני ולפנים) כי בשבילו, חלק מהעוצמה של היצירה הזאת נובע מהעובדה ששילר, במחזה, וורדי, באופרה, עסקו בדמויות שהיו במציאות.

מתוך "דון קרלוס" בהפקת בית האופרה של תל אביבצילום: ללא קרדיט

הנסיכה הלשינה

הסיפור, בתמצית: הנסיך הספרדי קרלוס, בנו של המלך פיליפ ה–2, מתוודע אל ארוסתו, הנסיכה הצרפתייה אליזבט. הם מתאהבים בו במקום, אבל מתברר מיד שאבי הנסיך, המלך פיליפ, החליט לקחת את הנסיכה לעצמו. זוג הנאהבים מביע את כאבו האיום, הנשמע יחד עם זמרה חגיגית של העם (מקהלה) השמח על הברכה והשלום שיביאו הנישואים בין המלך הספרדי והנסיכה הצרפתייה.

מעכשיו, אליזבט היא מלכת ספרד, אשת אביו של קרלוס, ופורמלית גם אמו (החורגת). בכל זאת הוא מתמיד בתשוקתו אליה. ההמשך, בקיצור נמרץ: הנסיכה אבולי, ידידתה של אליזבט, מתאהבת בקרלוס אבל לומדת לדעת על אהבתו האסורה של קרלוס לאליזבט, אמו החורגת. היא מקנאה, היא מלשינה למלך. יתרה מזו: המלך חושד בקרלוס מתחילה, מבין שאליזבט לא אוהבת אותו, וגם חושש משאיפות פוליטיות של בנו. רודריגו (המרקיז מפוזה) ידידו המסור של קרלוס מנעוריהם, מצליח להציל את קרלוס — במחיר חייו.

איזו מין אופרה של ורדי היא "דון קרלוס"? המוזיקולוג ד"ר יהואש הירשברג, חוקר אופרות ותיק, כתב: "זו המוסיקה הנפלאה ביותר של ורדי". המוזיקולוגית אסתרית בלצן (היא תרצה על האופרה מחר בסדרתה "קתדרה" באולם ענב בתל אביב) מציעה אבחנה השוואתית בין "דון קרלוס" לאופרות אחרות של ורדי ("לה טרוויאטה", או "ריגולטו" למשל). בלצן: "חוץ מאריית הפרידה של רודריגו הנאמן, הפוקד את קרלוס הכלוא, אין ב'דון קרלוס' אף אריה קליטה שנוכל לפזם".

רגעי השיא של היצירה, לטעמה של ד"ר בלצן: "מעמדים שבהם נוכחים כל הקונפליקטים, גם ההיסטוריים וגם האישיים, בתמונה אחת". למשל, בסצינת ה'אוטו דה פה' שורר קונטרפונקט מצמרר, קווים מוזיקליים נפרדים משולבים יחד: המקהלה שמייצגת את העם (גברים ונשים); מקהלת האסירים — קבוצת אנשי פלנדריה (חבל ארץ בבלגיה של היום שספרד שלטה בו במאה ה–16) בזמרה חד קולית; מקהלת הכמרים אנשי האינקוויזיציה; הזמרים הסולנים. שיאו של קטע זה הוא קול סופרן נשגב, גבוה, המכונה בפרטיטורה 'קול מן השמיים', מלווה בנבל, שמזמין את נשמות הכופרים אל שלוות גן העדן. שילוב מפתיע, נפלא, של אימה ותדהמה".

עוד רגעי שיא: האריה של המלך פיליפ שמבכה את בדידותו. "זו האריה הגדולה ביותר שוורדי כתב אי פעם לקול בס, קורעת לב".

בדידותו של המלך מוצגת מיד בפתיח האינסטרומנטלי, עם מוטיב כינורות ש'סובב סביב עצמו' ומביע יאוש. "זה קצת כמו באריות של וואגנר", ממשיכה בלצן, עיקר המוזיקה כאן הוא בתזמורת". רגע שיא נוסף: "האריה ' 'O Don Fatale, של אבולי, אריה־קונצ'רטו' שעוברת מצבי רוח אחדים תוך הצגת וירטואוזיות ווקאלית עילאית". וגם: "האריה של רודריגו, שהיא היפה ביותר והקליטה ביותר, בכל האופרה".

סיכומה של בלצן: "דון קרלוס היא יצירת מופת, ויחד עם זאת אין בה 'שלאגר', אין אריה שהיא ממש להיט, אין אריה שחודרת מיד, נשארת, ממשיכה להתנגן בלב. הסברים? הכל בגדר השערות. אולי זו ההתשה והשחיקה שחווה ורדי, שבע אופרות מצוינות, תחושת שחיקה שבגללה תיכנן לפרוש מקומפוזיציה לפני שחיבר את דון קרלוס. הסבר אפשרי נוסף: אולי קיימת באופרה הזאת בעיה מסוימת של זהות סגנונית, היא מצויה בין הגרנד־אופרה הצרפתית ובין ואגנריזם, מצב שאיכשהו מונע פשטות וישירות.

"ואולי", מציעה בלצן הסבר בממד אישי חוץ מוזיקלי — המקור של היעדר השראה, שהתבטא באי־הצלחה "להוליד" אריות שלאגריות, הוא היעדר אהבה גדולה, שמדרבנת כל אמן. "עובדה שהשראה מסוג זה אכן חזרה אל יצירתו של ורדי ב'אאידה', אולי בעקבות הרומן עם זמרת הסופרן תרזה שטולץ שכיכבה שם בתפקיד הראשי".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ