שני קונצרטים וחוויית קשב שונה לגמרי

שתי יצירות מהמחצית השנייה של המאה ה–20 הועלו במסגרת אירוע "מרתון התיבה" ביפו: מחווה מבלבלת למשוררת אלזה לסקר-שילר וביצוע ראשון בישראל ל"קפלת רותקו" של מורטון פלדמן, שצריך לחוות בגוף

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גברי מקהלת מורן. ביצוע מצוין, שהשתהה באריכות על אותו טון או אקורד

תחת מטריית "חגיגת יפו", שכוללת אירועי אמנות שונים ושמה הרשמי, Jaffa Fest, דווקא לועזי, חברו שני קונצרטים. שניהם הועלו במסגרת "מרתון התיבה", אירוע מוזיקלי־שנתי בפסטיבל הזה, מטעם קבוצת הנגנים הוותיקה "אנסמבל המאה ה–21", שמתמחה במוזיקה מודרנית ומנהלה המוזיקלי הוא דן יוהס.

המופע הראשון, תיאטרוני ומוזיקלי (ואורגן בעזרת "פורום התרבות האוסטרי" ושגרירות גרמניה), כונה "קולות". הוא הוגדר מחווה לאלזה לסקר-שילר, המשוררת הגרמנייה היהודייה שמתה בעוני ובניכור בירושלים בשנות ה–40. מספר הנוכחים באולפן "התיבה": מתי מעט. זה היה מופע מורכב, השתתפו בו גם השחקנית הוותיקה עדי עציון בדמות לסקר-שילר, גם שתי זמרות, עינת ארונשטיין ואתל מרהאוט, וגם הקריינית עמית לויטה. ביים אותו ברונו ברגר-גורסקי, אורח מגרמניה. טקסטים: לסקר-שילר עצמה וישראל אלירז, ועל המוזיקה: יוסף טל.

שפע קרדיטים מבלבל? בהחלט. גם המופע עצמו סבל במידת מה ממורכבות מבלבלת ומיותרת, וגם — בעיקר — מהעובדה שאלמנט חיוני נעדר: הקרנת תרגום סימולטני. רוב הזמרה התנהלה בגרמנית, שפת שיריה של אלזה לסקר-שילר. תרגום, לאנגלית בלבד, היה זמין בתוכנייה. זה לא מספיק.

"קפלת רותקו". ביצועה הראשון בישראל נע בין מדיטטיביות לאוונגרד

נוכח הקשיים התאמצתי להתמקד בהיבט אחד: המוזיקה שחיבר יוסף טל — היצירה "אלזה" מ–1975 — והקשר שלה למלים, עד כמה שהצלחתי לעקוב אחריהן. זו מוזיקה אטונלית, שלאחר דקות אחדות משדרת "אידיום" מוזיקלי מובחן. סיכום התרשמותי האישית: לא משהו. יתרה מזו: הרגשתי שכמעט כל מלחין מקצועי, אילו היה נחשף ל–10 הדקות הראשונות של היצירה, היה יכול להמשיך ולהלחין את המשך הטקסט באותו אידיום. חשוב יותר: להשערתי, התוצאה ההבעתית, הקשר של המוזיקה לטקסטים, היה יוצא דומה מאוד למה שעשה טל.

המופע השני, ביצוע ראשון בארץ ל"קפלת רותקו", יצירה ידועה מאוד מאת המלחין האמריקאי היהודי מורטון פלדמן, התקיים בכנסיית עמנואל ביפו. התפוסה היתה מלאה: כ–130 מקומות.

היצירה הזאת היא פלנטה אחרת מזו של יוסף טל הנ"ל; לכאורה היא קיצונית יותר בנטיותיה לאוונגרד, בכך שאין בה נרטיב מוזיקלי, כשרובה הגדול הוא השתהות ממושכת באותו טון או באותו אקורד על הברות מזומרות (מקהלת מורן המצוינת). מצד שני היא גם מדיטטיבית, מציעה התנסות בקשב שונה לגמרי. כדי להעריך את היצירה של יוסף טל צריך (אולי) להבין, להסכין עם שפה מודרנית שונה משפה מוזיקלית קלאסית פופולרית (מונטוורדי עד שוסטקוביץ'). אצל "רותקו" של פלדמן אין מה להבין. צריך רק לחוות, לזרום.

המשוררת המנוחה אלזה לסקר-שילר. מחווה מוזיקלית מבלבלתצילום: מתוך ויקיפדיה

אפשר לקשור כתרים ליצירה זו של פלדמן. למשל אלכס רוס, בספרו "וכל השאר רעש", מאפיין אותה כ"אישית, מרגשת, הולמת את הרוחניות הנוגה של קפלת רותקו" (היצירה הוזמנה לשם ביצוע בקפלה הזאת ביוסטון, שהוקמה לזכרו של הצייר מארק רותקו, ידידו של פלדמן, שהתאבד שנה לפני כן).

לדעתי, תנאי בסיסי לחוויה נכונה של "קפלת רותקו", יצירה שנמשכת פחות מחצי שעה (אבל הרי גם משך כזה יכול להעיק) הוא עירנות נינוחה שלווה, שום קוצר רוח. התנאי לא התקיים הפעם, לפחות בשבילי, בגלל פאשלה ארגונית: ההרצאה המקדימה של המוזיקולוג אסף שלג נשמעה בקושי, כי התברר שהנהלת הכנסייה לא מאשרת שימוש במיקרופון של הדרשות. שלג היה אולי צריך להתאים את עצמו למצב, להרים את קולו, לקצר. הוא בחר לדבר רגיל, וחבל. קלטתי כ–70% מהרצאתו, במאמץ, וזה היה מעצבן.

מה עוד: נגינתו של הוויולן עמית לנדאו היתה נהדרת, הומחשה בעיקר ברגעי הסיום שבהם נטש המלחין המיוחד מורטון פלדמן לרגע את המסלול המיוחד, שילב פתאום מין מנגינה יהודית קצרה, מוזיקה "רגילה", שובת לב באמת.

מחווה לאלזה לסקר-שילר, עם זמרות, קריינית, שחקנית ונגנים. אולם "התיבה" ביפו, 31.5; "קפלת רותקו" מאת מורטון פלדמן, עם מקהלת מורן ונגנים. כנסיית עמנואל ביפו, 2.6; מנצח ופסנתרן: יובל צורן.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ