שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מי קבע שיש הבדל בין באך ובטהובן לג'ז והביטלס?

מאז מונה סר קלייב גילינסון למנהל האמנותי של קרנגי הול, הוא דוגל בהנגשת מוזיקה קלאסית לצעירים ולציבור הרחב. בלי הגדרות וללא דעות קדומות, הוא מסביר, כולם יכולים ליהנות מקונצרט

אמיר מנדל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קונצרט בקרנגי הול, לפני כשלושה חודשים
קונצרט בקרנגי הול, לפני כשלושה חודשיםצילום: Seth Wenig/אי־פי
אמיר מנדל

קלייב גילינסון לא חיפש עבודה חדשה כאשר פנו אליו מ"קרנגי הול", אולם הקונצרטים היוקרתי שבניו יורק. אז, ב–2005, הוא כבר כיהן 21 שנים כמנהלה של התזמורת הסימפונית של לונדון — "ויכולתי להמשיך", לדבריו. "יש אנשים שמחליפים מקום עבודה כל שש או שבע שנים כדי להתרענן ולהתחדש. המשמעות של זה, להבנתי, היא שמאגר הרעיונות שלהם נגמר. בתזמורת הסימפונית של לונדון בנינו כל הזמן פרויקטים חדשים".

למרות שטף הרעיונות, נענה גילינסון להצעה מתוך מחשבה שיוכל להפוך את המרכז הניו־יורקי למרכז של פעילות מגוונת, אמנותית וקהילתית. בהיעדר תמיכה ממשלתית לאמנות, האתגר נשמע מורכב יותר וכל רעיון צריך גיבוי של תורמים פרטיים. "תמיכה ציבורית נושאת עמה את הסכנה של התערבות פוליטית בתכנים, וכל מנהל צריך להחליט מה הגבולות שלו. גם בתרומות פרטיות, תורם יכול לומר שיעביר את הכסף רק אם תגיש תוכן מסוים שחשוב לו. נדרשים יושרה ואומץ כדי לדעת מתי צריך פשוט לומר 'לא".

על בסיס המימון הפרטי שלרשותו, בנה גילינסון תוכנית שפעלה בניו יורק והביאה מדי שנה מוזיקה ל–17 אלף צעירים משכבות שאינן נחשפות לה באופן רגיל. התוכנית כוללת היכרות והאזנה למוזיקה, לצד לימוד נגינה והלחנה. בשנים האחרונות חרגה התוכנית — במימון קרנגי הול — מגבולות ניו יורק, והיא מגיעה ל–400 אלף צעירים ברחבי ארצות הברית. "עלו שאלות כמו למה אנחנו מממנים חינוך מוזיקלי ברמה הלאומית", מספר גילינסון. "עניתי שהעניין כאן הוא לא הקרנגי הול, אלא השליחות שלו. אני לא יודע אם, מה ומתי נקבל באופן ישיר כארגון מהפרויקט הזה, אבל ניתנה לנו הזדמנות להציג מוזיקה לקבוצה גדולה של אנשים, וזה חשוב ומשמח".

הארץ סאבלט

בשבוע שעבר קיבל גילינסון, ג'נטלמן בריטי מבריק, תואר עמית כבוד מהאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. הטקס נערך כהוקרה "על טיפוח המצוינות בביצוע ובאופק אמנותי חדש באולם התרבות הנודע בעולם, על היוזמה ליצירת תוכניות בעלות חזון במוזיקה, על עידוד מוזיקאים צעירים ומבטיחים, על טיפוח ערכי היצירה האנושית באמצעות חינוך רב תחומי ורב תרבותי ועל האמונה בכוחה של המוזיקה להשפיע על החברה".

קלייב גילינסון יושב ליד פסנתר
קלייב גילינסון. "אנשים מתלוננים שהקהל באולמות הקונצרטים מבוגר. אני אומר שמשמח אותי שמבוגרים טורחים ובאים לאולם הקונצרטים, נהנים ומתלהבים"

לצאת מעצמך

הוא נולד ב–1946 בבנגלור שבהודו. אמו היתה צ'לנית מקצועית, והוא הלך בדרכה. באוניברסיטה למד מתמטיקה, ומשם המשיך לאקדמיה המלכותית למוזיקה. הוא ניגן בחטיבת הצ'לו של התזמורת הפילהרמונית של לונדון. מ–1970 הוא בתזמורת הסימפונית של לונדון. כנגן, השתתף בהקלטות המופלאות שעשתה תזמורת זו עם המנצח קלאודיו אבאדו בשנות ה–70, למשל "פולחן האביב" האדיר שהוקלט ב–1975.

"אבאדו הוא המנצח המוזר והמופלא ביותר שעבדתי אתו, כנגן ואחר כך גם כמנהל", הוא נזכר. "התקשורת המוזיקלית שלו היתה יוצאת דופן, אבל הוא היה ביישן ולא מילולי. בחזרות הוא היה אומר כמעט רק 'חזק יותר', 'חלש יותר' — וגם את זה לחש. זה היה שעמום נוראי, וגם מלחיץ — איש לא הבין מה הוא רוצה והיה נדמה שלעולם לא נצליח לנגן משהו". בקונצרטים, מעיד גילינסון היה מתרחש "קסם טוטאלי. שפת הגוף שלו היתה ברורה כל כך ומעוררת השראה, וכולם הבינו מה צריך לעשות וניגנו נפלא".

הסימפונית של לונדון, כמו התזמורת הפילהרמונית הישראלית, מנהלת את עצמה. גילינסון נבחר להנהלה ב–1976 וכעבור שמונה שנים, בעיצומו של משבר כספי וניהולי גדול, התבקש לנהל את התזמורת. "עד אותה נקודה בחיי אני לא חושב שהייתי אדם מאושר", הוא נזכר. "נגן, אמן, מוזיקאי, הוא אדם שעסוק מאוד בעצמו, בהגשמה עצמית. כמנהל, הייתי במצב אחר. לא כל כך ידעתי מה אני עושה ולא היה לי זמן לחשוב על עצמי. הייתי עסוק מאוד בניסיון לרוץ אחר הבעיות ולמצוא פתרונות. הייתי מלא פתאום בסקרנות והתלהבות מהעשייה עצמה, וגיליתי שהמפתח להיות מרוצה ומאושר הוא לצאת מעצמך".

ההתלהבות הניבה סדרה של חידושים, בהם פסטיבלי אמנות חדשים שהתזמורת קידמה, הקמת מרכז לחינוך מוזיקלי בכנסיית סנט לוקס, והשתתפות בהקמת פסטיבל המוזיקה הפסיפית בסאפורו שביפן, עם ליאונרד ברנשטיין ומייקל טילסון תומאס. הסימפונית של לונדון גם ייסדה את חברת התקליטים LSO Live, שמקליטה ומשווקת בהצלחה קונצרטים של התזמורת, והיא גם מפעילה את תוכנית LSO Discovery, שמגיעה בשנה ל–30 אלף בני אדם שאינם מאזיני קונצרטים קבועים.

מופע של אנסמבל קולי בכנסייה במנהטן, כחלק מפרויקט השכונות של קרנגי הולקרדיט: Carnegie Hall

"התוכניות החינוכיות שינו את איכות החיים של חברי התזמורת. לנגנים באנסמבל יש בעיה מובנית: הם אנשים יצירתיים שרוצים לבטא את עצמם, אבל כחבר באנסמבל, נגן שמבטא את האינדיבידואליות שלו יותר מדי הופך לאסון. הוא צריך לתת הרבה מקום לרעיונות של מישהו אחר, המנצח. החשיפה לתוכניות להכשרת של מוזיקאים צעירים לא מהסביבה ה'טבעית' ממנה צומחים תלמידי מוזיקה, או לקונצרטים קאמריים לקהל לא שגרתי, אילצה את הנגנים לפתח יצירתיות: איך להגיש את המוזיקה בצורה בהירה ונגישה מחד, ורצינית ומקצועית מאידך. בהתחלה, מעטים רצו להשתתף בפרויקטים האלה. הם לא הבינו איך זה קשור לעבודתם או למעמדם כנגנים בתזמורת סימפונית. בהדרגה, רוב הנגנים הצטרפו".

הוא מציין כי תוכניות המוזיקה של קרנגי הול אינן מתויגות. "אנחנו לא מגדירים את הגבולות בין 'מוזיקה קלאסית', 'ג'ז' או 'מוזיקה קלה'. מה שנבחר כמוזיקה שראוי ללמד אותה זו מוזיקה שאנחנו חושבים שהיא מצוינת. זה כולל את באך, מוצרט ובטהובן, אבל גם את ענקי ג'ז והביטלס. המכנה המשותף שלהן, לפי הבנתנו, הוא מוזיקה טובה. התיוג הוא בעייתי, כי הוא משמר תחושות רתיעה מ'מוזיקה קלאסית' שלכאורה שייכת רק לשכבות מסוימות, או שהיא מסובכת ולא מובנת".

הוא מסכים כי לתיוג המוזיקה בקטגוריות יש אינטרסים חברתיים נוספים: "ההאזנה למוזיקה קלאסית נתפשת כסממן של השתייכות חברתית אליטיסטית. מי שמאזין למוזיקה קלאסית יכול לומר לעצמו שהוא משכיל, תרבותי, שייך לסוג מסוים של אצולה, ובאופן כללי טוב יותר מאנשים אחרים. חלק מתהליך ההנגשה של מוזיקה קלאסית והפיכתה לתרבות מוכרת ומקובלת יותר הוא פירוק התוויות, הזהויות והדעות הקדומות אצל כל השותפים בתהליך".

חוויה קבוצתית

גילינסון לא חושש לעתידה של המוזיקה הקלאסית. "האמנויות הגדולות, והמוזיקה בכללן, מייצגות צורך אנושי בסיסי וקיימות לאורך ההיסטוריה בכל חברה. הן לא תלויות בתהליך חברתי כזה או אחר, במימון ממשלתי או אחר. אני לגמרי בטוח בהמשכיותה של המוזיקה הקלאסית; אנשים מתלוננים שהקהל באולמות הקונצרטים מבוגר. אני אומר שמשמח אותי שאנשים מבוגרים טורחים ובאים לאולם הקונצרטים, נהנים ומתלהבים. מה, אנשים מבוגרים איבדו את הזכות ליהנות? באים גם צעירים, לפעמים יותר, לעתים פחות, אבל הדאגה הנואשת לצעירים מייצגת חרדה לעתיד המוזיקה, שאני לא שותף לה.

הוא גם משוכנע שאולם הקונצרטים ישרוד. "ייתכן שהוא יעבור שינויים, אבל ישרוד וימשיך", הוא אומר ומפרט מדוע: "ההאזנה המשותפת למוזיקה, בקבוצה, שונה מההאזה של אדם יחיד למערכת השמע שלו בבית, גם אם היא מצוינת. יש ערך מוסף לחוויה הקבוצתית. גם מגוון הכלים והאפשרויות המוזיקליות מתרחב בזכות הטכנולוגיה, שמציעה כלי נגינה חדשים ואפשרויות עיבוד חדשות של צליל. כל אלה הם תוספת והעשרה מבורכת. בעיני, החוויה הראשונית, הבסיסית של אדם בודד או קבוצה של אנשים שמנגנים מול קהל שחולק את חוויית ההאזנה, היא ראשונית, ישנה, עכשווית ומתחדשת, ותישאר אתנו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ