דמיינו שברהמס בעצמו מנגן לפניכם

הקלטות ישנות ומעוררות התפעלות של פסנתרנים שהכירו את נגינתו של יוהנס ברהמס מפריכות את נורמות "הטעם הטוב". הצ'לן והחוקר יותם הרן ידבר על כך בכינוס על מוזיקה מוקדמת בתל אביב

חגי חיטרון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגי חיטרון

האסכולה האותנטית או ה"בארוקיסטית", בביצועי מוזיקת בארוק, או — בניסוח המרוכך המקובל — "ביצוע מוּדע היסטורית" (HIP), אינה עוסקת רק במוזיקת בארוק. כיום, זה 30 שנה בעצם, גם המוזיקה של המאה ה–19 — סוף התקופה הקלאסית ואחריה התקופה הרומנטית — הם עניינה.

איך נכון לנגן את היצירות של שופן, שומאן, ברהמס, סן־סאנס וסזאר פרנק? בכינוס מרתוני רב משתתפים שיהיה בקרוב בתל אביב (ב–27 וב–28 בדצמבר באולם הקונסרבטוריון) יעלו שאלות אלה בהרצאה קצרה של הצ'לן יותם הרן, המשתלם בביצוע היסטורי בהולנד וכותב דוקטורט בנושא.

טיבו, קורטו וקזאלס בפרק הרביעי מהשלישייה אופוס 99 של שוברט, הקלטה מ-1928

יש הבדל מכריע בין קידום מודעות לדרכי ביצוע היסטוריות של הבארוק ובין קידום המודעות לדרכי ביצוע היסטוריות של יצירות מהמאה ה–19. הבדל שקל לנחש מהו: כשמדובר במאה ה–19 אפשר להתבסס לא רק על העיניים והשכל (חקר ספרים, מאמרים ומכתבים וחקר הוראות ביצוע בכתבי יד של יצירות) אלא גם על האוזניים. הקלטות מתחילת המאה ה–20, מידי אמנים שהיו פעילים עוד במאה ה–19, מספקות לנו הצצה על אסתטיקת הביצוע של המאה ה–19.

במכונת הזמן

לפני שנים אחדות שמעתי טפח מביצוע ה"מתיאוס פסיון" של באך בניצוח וילם מנגלברג, מ–1939. זה היה מזעזע למדי, העלה בחדות את האפשרות שטעמם של מבצעים שחונכו במורשת המאה ה–19 שונה משלנו במידה רבה מאוד (אך הוגן לציין שמנגלברג לא היה "באכיסט" אלא מתמחה במאהלר ובשטראוס).  

לגישתו של יותם הרן, הצצות אל דרכי ביצוע של המאה ה–19 הן מאלפות, לפעמים הן גורמות לו התפעלות. "ביצוע סונטה לכינור ופסנתר של סזאר פרנק עם ז'ק טיבו ואלפרד קורטו, מ–1923, הרבה יותר מרגש אותי מביצועים של הסונטה מסוף המאה ה–20. הביצוע הזה זמין ביוטיוב. מרתק גם להכיר הקלטות של יואכים, סרסטה, סן־סאנס, ועוד. אמנים שרוב הקריירה שלהם עברה במאה ה–19".

תובנה עיקרית שמתגבשת?

"לפעמים מתגלה משהו קצת מבהיל. הביצועים בפועל, מתחילת המאה ה–20, לא רק שונים מביצועי ימינו; הם שונים גם מההנחיות לביצוע נכון כפי שהן מצויות בטקסטים של הוראות ביצוע כלליות מהמחצית השנייה של המאה ה–19".  

דוגמה?

"'פורטמנטו', או 'גליסנדו', החלקה מצליל אל צליל, בכלי מיתר. בהקלטות שומעים אמנים שמחברים בגלישה אפילו שלושה צלילים, ואילו בספרי ההדרכה מהמאה ה–19 כתוב שזה מגוחך. דוגמה אחרת: הכנר יוזף יואכים היה מתנגד חריף לנגינה עם 'ויבראטו' מתמיד, אבל היו לו כנרים תלמידים שניגנו כך. הצ'לן פבלו קזלס? הרבה פורטמנטו.

"המנחה שלי בדוקטורט, הפסנתרנית אנה סקוט, בעבודת הדוקטור שלה על ביצוע יצירות של ברהמס, בדקה לעומק הקלטות של פסנתרניות מתחילת המאה ה–20 שהשתלמו אצל קלרה שומאן, היו חביבות על ברהמס והכירו אותו אישית. מפורסמות בהן הן אילונה אייבנשיץ ואדלינה דה־לארה. נגינתן לא נשמעת 'טובה' במושגי ימינו. הפער לעומת ביצועי ברהמס בזמננו עצום".

מסקנה? "אינדיבידואליות בביצוע, בסוף המאה ה–19 ובתחילת ה–20, היתה דומיננטית יותר מציות להוראות, גיוון ששווה לחקור אותו. לא כדי להגיע לאיזושהי 'אמת' אלא כדי ללמוד משהו חדש. כיום המגמה היא האחדה, גם בכלים. הפסנתרים המודרניים דומים זה לזה, ומקובל שבפסנתר שמתאים להופעות תהיה אחידות צבע בין הרגיסטרים. בשבילי, זו אחידות רבה מדי".

אתה מציע לנגן תוך התעלמות מהוראות שחוקרים מוצאים בטקסטים?

"לא להתעלם, אבל לזכור שמה שכתוב הוא אינפורמציה מוגבלת".

מהו המצב בביצועי בארוק, ברוח האסכולה המודעת היסטורית?

"לצערי גם בתחום הזה שוררת אחידות, שככל הנראה לא תואמת את רוח התקופה ההיא".

ז'ק טיבו ופבלו קזאלס בקונצ'רטו הכפול של ברהמס, הקלטה מ-1929

נא לפנטז

יונתן זק, פסנתרן ישראלי ותיק פעיל, כסולן וכנגן מוזיקה קאמרית, מכיר את נורמות הטעם הנחשב נכון בביצועי מוזיקה רומנטית מאז ימי לימודיו באקדמיה ג'וליארד באמצע המאה ה–20. ביקשתי ממנו לפנטז התרחשות סוריאליסטית: ברהמס חוזר לחיים, מנגן בפומבי מיצירותיו או מקליט אותן באיכות מודרנית. האם פגישה כזאת עם דרכו של היוצר עצמו עלולה להביך, אולי אף לזעזע, אם מתברר שדרכו בביצוע שונה מאוד מתפישת ה"טעם הטוב" של ימינו?

"לא מאמין שהייתי מזדעזע, לא מאמין שבזמנו של ברהמס ניגנו לגמרי אחרת. במקרה של ברהמס, בפרט, אין הרבה אפשרויות להשתעשע במידה פרועה בביצוע. יש הוראות ברורות שלו".

ובכל זאת, האם בטענה שכיום הביצועים אחידים יחסית, בהשוואה לתחילת המאה ה–20, יש מידה של אמת? אולי ביצועים מתחילת המאה ה–20, שהשתמרו בהקלטות, מלמדים שבמאה ה-19 נגנים הירשו לעצמם להיות אינדיבידואליסטים והחוויה המוזיקלית היתה מגוונת יותר?

"נכון שבימינו יש האחדה. משתדלים לנגן ככל האפשר מדויק, לציית להוראות המלחין ככל שהן קיימות. למשל פחות חופש ריתמי: אם המלחין עצמו לא כותב בהוראת פרטיטורה לשנות את הטמפו — אל תשנה. ארתור שנאבל, בתחילת המאה ה–20, נקט הבדלי טמפי שבטהובן לא כתב. היה לי מורה, עוד בארץ, אלפרד שרֶדֶר, שהיה תלמיד של שנאבל, והוא הינחה אותי לנגן כך. צייתתי אבל לא באמת שוכנעתי. לימים השתחררתי מזה.

"אגב, ידוע שבטהובן ניגן את יצירותיו שלו באופן חופשי מאוד. יש עדות של מוזיקאי מידידיו על הדרך שבה הוא ניגן את הפרק הראשון מתוך הסונטה מס. 10 בסול מז'ור, תיבה אחרי תיבה. לפי העדות הזאת הנגינה של בטהובן היתה קפריזית, כאן האריך את התיבה ברבע שלם, שם החיש לפתע, השתהה, אחר כך האיץ שוב. אם אני מנסה לנגן לפי התיאור המדויק,  מה שיוצא זו ממש קריקטורה".

ובכל זאת: האם האחידות השוררת בביצועים כיום, מצב שיונתן זק מודה בקיומו, היא תופעה מצערת? לדברי זק, ניואנסים בתוך הגישה האחידה הם מעניינים, ערכם האסתטי של ההבדלים האלה אינו נופל מערכם של ההבדלים האינדיבידואליים בין מבצעים רומנטיים מתחילת המאה ה–20. בכלל, אומר עוד זק, אמן גדול יכול לשכנע כמעט בכל דרך ביצוע שיבחר.

תמצית הפער בין דבריו של יותם הרן לדבריו של זק, מהזווית של הרן: 1. הסתמכות על העובדה שמכירי נגינתו של ברהמס (ואולי אף ברהמס עצמו) חרגו במידה ניכרת מההוראות שברהמס רשם בתווים. 2. ערעור על התפישה המודרניסטית המקובלת שלפיה התווים מספקים למבצע את רוב האינפורמציה הנחוצה או אף את מלואה.

נוסטלגיה ועתידנות

בכינוס על מוזיקה מוקדמת בתל אביב — מנהלות אותו נגנית הצ'מבלו יוכבד שוורץ והחליליתנית ונגנית הוויולים טל ארבל — יעסקו בנושאים רבים: תולדות המוזיקה המוקדמת בהקשר כללי ובהקשר ישראלי, לרבות היזכרויות נוסטלגיות בשנותיה הראשונות של הסצינה בישראל. בשיחות (יהיו גם פרקי נגינה ביניהן) ישתתפו בכירי המבצעים בתחום המוזיקה המוקדמת בישראל. הם ידברו גם על סצינת הקונצרטים הפומביים היום בכללה, עידן שבו כמעט כל יצירה זמינה לכל אחד להאזנה בבית, בקלות ובחינם.

מה יהיה בעתיד, על במות הקונצרטים בישראל ובעולם? מיכאל מלצר, אמן חליליות, חלילן ומורה, מעמודי התווך הוותיקים של המוזיקה המוקדמת בארץ, יחלוק עם הקהל מחשבות שהוא מאפיין אותן כ"נוגות אך אנרגטיות".

 ז'ק טיבו ואלפרד קורטו. יצירה של סזאר פרנק
ז'ק טיבו ואלפרד קורטו. יצירה של סזאר פרנקצילום: bain news service library of congress
יוהנס ברהמס
יוהנס ברהמסצילום: C. Brasch, Berlin
סזאר פרנק
סזאר פרנקצילום: \ Jeanne Rongier / Braun & Co
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ