קצרי רוח |

קונצרט העצמאות של הסימפונית ירושלים מתאים לרוסיה, לא לישראל

הסימפונית של ירושלים תנגן בקונצרט העצמאות ה–71 יצירות של צ'ייקובסקי, רחמנינוב וסטרווינסקי, כאילו לא קמו בישראל מלחינים מצוינים במאה השנים האחרונות. מהו השיקול האמיתי מאחורי הבחירה הזאת?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
התזמורת הסימפונית ירושלים. הרפרטואר השגור

אין צורך להגיע לקונצרט "המיוחד" של התזמורת הסימפונית של ירושלים כדי לגלות כי מדובר בקונצרט "עצמאות" שבו יבוצעו הקונצ'רטו הראשון לכינור של צ'ייקובסקי, הקונצ'רטו השני לכינור של רחמנינוב, ו"פולחן האביב" של סטרווינסקי. רגע, קונצ'רטו שני לכינור של רחמנינוב? מדובר בטעות באתר התזמורת, כמובן, שהרי רחמנינוב לא כתב אפילו את הקונצ'רטו הראשון לכינור, והכוונה היא לקונצ'רטו השני לפסנתר — שהוא להיט ידוע בקרב באי הקונצרטים. ובכל זאת, משהו בטעות הזו הוא סימפטומטי לעדריות של מתכנני הקונצרט, לפחות בתפיסתם את קהל המטרה: שימו כמה שמות של מלחינים מפורסמים לצד מספרים סידוריים של קונצ'רטי, והקהל ינהר במכוניותיו.

והנה שוב שמות המלחינים שיצירותיהם תבוצענה בקונצרט העצמאות המיוחד: צ'ייקובסקי, רחמנינוב וסטרווינסקי. כולם מלחינים מהקאנון של מוזיקה רומנטית מאוחרת ומודרנית מוקדמת (סטרווינסקי); כולם ילידי רוסיה. מה לכל זה ולשנת ה–71 לעצמאות ישראל? מיותר לציין שקונצרט עצמאות בכל תזמורת עם זיכרון תרבותי שמכבד את עצמו, לא ירכיב תוכנית כזאת: לא בגרמניה, לא בנורווגיה, בספרד, או בארה"ב (ואני חוסך לקוראים עוד דוגמאות רבות שיעלה חיפוש מהיר ברשת).

אפשר לטעון, לצד זאת, כי לא הוגן להחשיב ליצירה לאומית סימפוניה של בטהובן ביום העצמאות של גרמניה, או קונצ'רטו לפסנתר של גריג ביום העצמאות של נורווגיה — שכן אלו הפכו כבר לחלק מהקאנון הבינלאומי של מוזיקה אמנותית מערבית. ובכל זאת ביום העצמאות נורבגיה תעדיף את גריג על פני בטהובן הגרמני וגרמניה לעומתה תעדיף את בטהובן על פני גריג, ובדיוק מאותה סיבה: כי הוא "משלנו" והיום הזה הוא היום שלנו.

ומה "משלנו" בקונצרט המיוחד של הסימפונית של ירושלים? לזכותה של התזמורת ייאמר שהיא שילבה שני סולנים ישראלים והם כנראה הסימן היחיד לעצמאותנו. התוכן המוזיקלי עצמו הוא תרכיב של שאריות מסדרות פופולריות וחנפניות, אלא ששיקולים שהם אולי לגיטימיים ביום רגיל הצליחו הפעם לדחוק כמעט מאה שנים של יצירה מקומית לכדי אפס נוכחות.

מוזיקה אמנותית נכתבה בישראל החל משנות ה–20 של המאה הקודמת והיא פרי עטם של מהגרים יהודים מאירופה בעיקר, ומאוחר יותר גם של מלחינים ילידי היישוב שקיבלו את הכשרתם המוזיקלית כאן ובטובי בתי הספר למוזיקה בעולם. משמעות הדבר היא שיצירותיהם של מלחינים ישראלים בכ–90 השנים האחרונות חולשות על כל הקשת הסגנונית המוכרת לנו — מרומנטיקה מאוחרת ועד סגנונות מודרניים ועכשוויים.

לא אלאה את הקוראות והקוראים בשמות מלחינים מפאת קוצר היריעה, אבל כן אומר שלא חסרות בעושר הסגנוני הזה יצירות מרוממות לב שיכלו בקלות להתאים למעמד יום העצמאות, יצירות שהיינו יכולים לשמוח ולהתרגש בהן בלי לוותר על הקהל שבא לשמוע את רחמנינוב וצ'ייקובסקי.

במתכונתו הנוכחית, קונצרט העצמאות הישראלי מתאים יותר ליום עצמאותה של רוסיה, והזיכרון התרבותי שעולה ממנו ראוי לציון נכשל. אז אמנם יש סולנים ישראלים על הבמה — לחלקם זוהי הופעת בכורה ולאחרים ברקע זו עוד הופעה בתשלום גלובלי של משכורת מינימום. מה לעזאזל מיוחד פה? ומי כאן בדיוק חוגג עצמאות?

השיקול האמיתי של התזמורת למבחר הזה הוא כנראה יצירות שאינן דורשות יותר מחזרה אחת או שתיים (אם בכלל) וכאלה שהתזמורת מבצעת ממילא. כמי שנכח פעם בקונצרט מהסוג הזה (בפעם ההיא היו אריות של ורדי ופוצ'יני, גם כן לתפארת מדינת ישראל), אני יכול להבטיח שהקונצרט ייפתח בנגינת "התקווה". בכל זאת, יום העצמאות.

ד"ר אסף שלג הוא מוזיקולוג ופסנתרן ישראלי, מרצה למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ