האם ריכרד וגנר צפוי להישכח לגמרי?

אופרות של ריכרד וגנר קצרו הצלחה אדירה עוד בימיו, אך האידיאולוגיה האמנותית שלו נזנחה. "כשחשים סלידה במגע הראשון עם אופרות של וגנר, טיפולי המרה לא יעזרו", אומר המוזיקולוג ד"ר בני פרל

חגי חיטרון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"הוולקיריה" של וגנר בניו יורק, מהאופרות הגדולות שיצר
"הוולקיריה" של וגנר בניו יורק, מהאופרות הגדולות שיצרצילום: SARA KRULWICH / NYT
חגי חיטרון

האם מפעל האדירים הווגנרי אינו אלא כישלון? בהשוואת הכוונות לתוצאות — התשובה חיובית. המוזיקה של ריכרד וגנר היא אוצר של רעיונות, משיאיה של המוזיקה המערבית. עם זאת, הרעיון המרכזי שהציב בקשר לאמנות האופרה קרס ומלחיני אופרה אחרים לא המשיכו בדרכו. עיקרו של הרעיון (המונח שטבע וגנר היה "יצירת אמנות כוללת") היה איחוד הדרמה (עלילת האופרה), המוזיקה שלה וההיבטים החזותיים של הצגתה (בימוי ותפאורה). האיחוד לא הושג, פשוט מפני שדרמה, ככל שהיא מסופרת במלים, היא שפה שונה ממוזיקה.

הסיכום הזה מופיע במאמר מאלף, בלשון המעטה, שכתב המוזיקולוג ד"ר בני פרל וכלול בספר המאמרים "מי מפחד מריכרד וגנר" (1984), העוסק בהיבטים שונים של דמותו ויצירתו השנויה במחלוקת. לתפישתו, אותה יישם במאה ה–19 אך נולדה בעצם עוד עם לידת סוגת האופרה בתחילת המאה ה–17, המוזיקה צריכה לשרת את המלים ואת הסיפור. למה? כי כך האמינו המייסדים, אצילים איטלקים משכילים. ההיסטוריה, ברוב עורמתה, רצתה אחרת: גדולתן של אופרות־הפסגה — מאת מוצרט ומאת ורדי — היא בזכות המוזיקה. לא מוזיקה שחוברה כשירות לטקסטים אלא כניצול טקסטים לאופרה, ליבְריות, לשם המצאת מנגינות יפות. בתחילת המאה ה–19, כתב עוד פרל, ריבוי האופרות גרם לכך שעלילות האופרות נעשו מטופשות יותר ומלותיהן שדופות יותר.

ריכרד וגנר. האופרות הגדולות שאחריו לא הלכו בדרך שהציע
ריכרד וגנר. האופרות הגדולות שאחריו לא הלכו בדרך שהציעצילום: Franz Hanfstaengl

וגנר הציע איפוא, במאמריו, ואף הגשים באופרות שלו, לחזור אל האידיאל של ימי בראשית, לפיו המלים והמוזיקה (והאלמנטים האמנותיים האחרים של ההצגה) הם שווי ערך. את המלים לאופרות שלו הוא כתב בעצמו. איכות הטקסטים? לפי פרל זה סגנון מאולץ, ארכאי באופן מלאכותי, אבל מלים ש"מצטלצלות".

מתמכרים וסולדים

טקסטים בלשון מנופחת, עלילות לא משהו, אך הצירופים בין הליבְריות שכתב לבין המוזיקות שחיבר להן הם יצירות שרושמן עצום, לכאן או לכאן. פגישה ראשונה איתן, כתב פרל, היא כמו פגישה ראשונה עם משקה חריף. יהיו שיתמכרו, לפעמים עד כדי אלכוהוליזם, יהיו שיסלדו. מה קורה בדרך כלל למאזינים שחשים סלידה אבל מוכנים בכל זאת להתעמק, לקבל הסברים, להגיע להתמצאות מושכלת בסגנון הווגנרי ובתחבולות הקומפוזיטוריות שלו?

שאלתי השבוע את ד"ר פרל גם על כך וגם על יחסו האישי לווגנר. "לפי ניסיוני, התגובות על האופרות של וגנר, לחיוב ולשלילה, הן 'כימיות', אינן תלויות בהבנה אינטלקטואלית. כשמדובר במאזינים שחשים סלידה שום טיפולי המרה לא יעזרו. אני עצמי מקרה לא אופייני, מתנדנד בין שני הקצוות בתקופות שונות של חיי".

הוולקיריה של וגנר, בביצוע המטרופוליטן אופרה

איזו אופרה של וגנר מומלצת כהיכרות ראשונה עם אמנותו?

"ה'ולקיריה'. אופרה שהיא גם וגנר בשיא יכולתו, גם עלילה פשוטה יחסית, גם מוזיקה כובשת". כאמור, האופרות הגדולות שאחרי וגנר לא הלכו בדרך שהציע. ד"ר פרל מזכיר את שלוש הגדולות ביותר: "בוריס גודונוב" של מוסורגסקי, "פליאס ומליסנדה" של דביסי, "ווצק" של אלבן ברג.

וגנר לא, באך כן

בשבוע שעבר הובאו כאן דבריו של מעריץ וגנר, הנוירולוג ישראל שטיינר, התובע לבצע יצירות של וגנר בקונצרטים בישראל ולשבור את החרם בן 80 השנה. נימוקו העיקרי: חופש הביטוי. לצד דבריו הובאה תמצית דעתו של העיתונאי המוזיקאי והחוקר דוד ויצטום, המציע לכבד את העובדה שביצועים פומביים כאלה עלולים לפגוע ברגשותיהם של ניצולי שואה. ויצטום הזכיר מאמר הגותי־אנליטי מאת הפילוסוף הישראלי חיים גנז, שהופיע בין השאר בקובץ מאמרים של גנז (הספר "מריכרד וגנר עד זכות השיבה"). במאמר הסביר גנז שבמקרה של ניצולי שואה, כיבוד הרגשות — גם אם הניצולים אינם נוכחים באירוע — הוא בעל מעמד מיוחד. בקיצור: ראוי לכבד זאת גם אם רגשותיהם האנטי־וגנריים מיוסדים על הנחה שנויה מאוד במחלוקת לפיה באחדות מן האופרות של וגנר יש רמזים אנטישמיים.

יוהאן סבסטיאן באך. הבבניגוד לווגנר, בטקסטים של הפסיונים שלו השנאה לעם ישראל גלויה
יוהאן סבסטיאן באך. הבבניגוד לווגנר, בטקסטים של הפסיונים שלו השנאה לעם ישראל גלויה צילום: Elias Gottlob Haussmann

בעקבות דבריו אלה של פרופ' גנז יש טעם לחזור לרגע לשאלה "ישראלית־יהודית" ותיקה אחרת, דומה: האם ראוי לבצע בישראל בקונצרטים פומביים את הפסיונים של יוהן סבסטיאן באך. בטקסטים ההם, בניגוד לוגנר, השנאה לעם ישראל גלויה וברורה. המלים, מתוך הברית החדשה, מטילות ביהודים אשמת עולם על צליבת ישו; מלים שיש קשר היסטורי בינן לבין פרעות והרג ביהודים מימי הביניים ועד השואה.

האם אין זה צורם שזמרים יהודים או ישראלים שרים מלים כמו "דמו עלינו ועל בנינו", מועצמות במיטב גאונותו המוזיקלית של באך? פרופ' חיים גנז, בשיחה עכשיו, אמר בנחרצות כי אינו גורס שביצועי הפסיונים בישראל הם מעשה לא ראוי. לדעתו, מאזינים מסוגלים לתפוס את גדולתו המוזיקלית של באך בלי שייגררו להזדהות כלשהי עם המלים. בניסוחו: "אין זו האזנה תוך מחויבות לתוכן".

יתרה מזו, יש בכך אפילו חשיבות גדולה, העמקה של השומע בתולדות האנטישמיות. על השאלה אם אין בכל זאת בעיה מבחינת התוכן הממשי של החוויה, שהרי יש ממד מובהק של הנאה בהיחשפות לפסיונים של באך — השיב גנז בשלילה. חזקה על מאזינים מבוגרים, אמר, שהם מסוגלים להבחין בין ההנאה האמנותית המוזיקלית לבין המסר של הטקסט.

עד כאן פרופ' גנז. ועוד באותו הקשר, בין מתוך הסכמה ובין אם לאו, אלה הדברים שכתב נתן אלתרמן ב–1959 על חרם תרבותי (הימנעות ממופעי תרבות בגרמנית בישראל): "גזרה שאדם או אומה גוזרים על עצמם לפעמים להתנזר מתענוגות מסוימים, ולו גם תענוגות רוחניים מובהקים, לא תמיד היא סימן לקהות חושים לגבי ערכי תרבות. פעמים אפשר לראות הינזרות כזאת גם כסימן של תרבות חיים אמיתית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ