איפה אני גר? איפה שיש פסנתר

תלוניוס מונק ו"השמחות" היו שתי אהבות ילדות של גיא מינטוס לפני שנהפך למוזיקאי רב תחומי בקו תל אביב־ניו יורק. לקראת הופעה מחר בעיבודים לשופן, הוא מסביר מה קורה לנגן קלאסי שמנסה לאלתר

אמיר מנדל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מינטוס בבית התל אביבי שהוא מסבלט. "נגן ג'ז או מזרחית לא מרגיש נוח כשהכל כתוב. נגן מוזיקה קלאסית מרגיש לא נוח כשמבקשים ממנו לאלתר"
מינטוס בבית התל אביבי שהוא מסבלט. "נגן מוזיקה קלאסית מרגיש לא נוח כשמבקשים ממנו לאלתר"צילום: מגד גוזני
אמיר מנדל

"מפתיע עד כמה המעבר טבעי, נכון?" מחייך גיא מינטוס כשהוא גומר לנגן קטע שנפתח בוואלס של שופן ונמשך בעיבוד ברוח סקוט ג'ופלין. אחת הפריבילגיות של התפקיד שלי היא לזכות בהשמעה פרטית של קטעי נגינה שמינטוס עובד עליהם לקראת קונצרט של עיבודים ליצירות שופן, שהשלישייה שלו תקיים בתיאטרון ירושלים מחר (חמישי).

הוא בא לארץ לשבועיים ומסבלט חלל שיש בו פסנתר. כשיש פסנתר, הוא בבית. אין לו כתובת קבועה. "אני מעין צועני עכשיו. אם אני בתל אביב לתקופה ארוכה יותר, אני שוכר. כשאני בא לתקופות קצרות יותר, אני נע בין ההורים לחברה". בניו יורק, שם הוא נמצא לא מעט, יש לו רשת הדוקה של קשרים, חברים וכתובות זמניות. בשאר העולם הוא נע בעיקר בין חדרי מלון. חלק מחפציו שמורים במחסן של קרוב משפחה בניו יורק, האחרים אצל ההורים בישראל. "אבל אין לי הרבה רכוש. כדי להתמקם כאן ארזתי ברבע שעה. כאמור, מה שאני צריך זה בעיקר פסנתר".

מינטוס, מוזיקאי רב־תחומי שמשלב כתיבה וביצוע של מוזיקה קלאסית, ג'ז ומוזיקת עולם, לא גדל צמוד לפסנתר. "אני איש סקרן", הוא מעיד על עצמו, "והלכתי בעקבות הסקרנות שלי. ההתחלה היתה איזו מנגינה ברדיו שתפסה אותי. אצל סבא וסבתא היה אורגן כזה, שאמא שלי ניגנה בו כילדה, והיא עזרה לי למצוא את המנגינה הזאת באצבע אחת. מאז, כל פעם שראיתי מקלדת ניגנתי את המנגינה הזאת. בסוף המשפחה החליטה שכדאי לעזור לי למצוא גם את המשפט המוזיקלי השני בשיר ההוא. שלחו אותי לשיעורי אורגנית. ניגנתי ביטלס, פופ, דברים כאלה. קנו לי גם דרבוקה וניגנתי עם הדיסק של 'השמחות'. פשוט שיחקתי עם מוזיקה. בבית שמעו קלאסי, רוק, מזרחי, הכל".

מינטוס והטריו שלו בתל אביב

אחד הקטעים שהוא למד לנגן באורגנית היה השיר Round Midnight של תלוניוס מונק, "מעובד ללה מינור, שיהיה קל. ידעתי רק שהמלחין הוא מונק ושזה שייך לסגנון שנקרא ג'ז. פעם הייתי עם אבא שלי בחנות דיסקים. ראיתי שיש מחלקה שנקראת 'ג'ז' וחיפשתי את המנגינה הזאת, כי זה מה שהכרתי. שלפתי כל דיסק שהיה בו Round Midnight. למזלי זה שיר די ידוע, ובידי היו גרסאות של ג'ון קולטריין, מיילס דייוויס, דיזי גילספי ותלוניוס מונק בפסנתר סולו. הכרתי רק את התווים, והיה מלהיב לראות אילו שינויים ואלתורים מונק מכניס בתווים של עצמו כשהוא מנגן. התחלתי לנסות לשחק קצת, להכניס שינויים של עצמי. מאז", הוא צוחק, "זה בעיקר מה שאני עושה".

מבוכה ואז השתטות

מינטוס מרבה לצחוק, ואין סביבו מעטפת של חשיבות עצמית או גינוני קדושה שנוגעים למוזיקה. זה לא צריך להטעות בכל מה שנוגע לתהליכי הלמידה שעבר ב–28 שנותיו. כתלמיד תיכון הוא התרכז בתחום הג'ז במגמת המוזיקה בתיכון תלמה ילין. "עמית גולן היה המנטור שלי וברגע מסוים הוא אמר שאין לו יותר מה ללמד אותי ושכדאי שארכוש יסודות קלאסיים. ברור שהיה לו עוד הרבה מה ללמד אותי, אבל הבנתי שלדעתו אני צריך יסודות רחבים יותר בתחום הקלאסי והתחלתי ללמוד בקונסרבטוריון בתל אביב עם אמיר פדרוביץ'. בהתחלה למדתי רק פסנתר — הטכניקה, הגישה, הרפרטואר. אחר כך הייתי מוזיקאי מצטיין בצבא, שם יש חמישה מתחום הג'ז ושלושים מהקלאסי. היה להם המון ידע ושפה משלהם ושאלתי אותם המון שאלות. בסופו של יום מצאתי את עצמי לומד ג'ז בניו סקול בקונסרבטוריון, ובאותו זמן מקבל הכשרה במוזיקה קלאסית באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב".

לדברי מינטוס, ג'ז ומוזיקה קלאסית הן שפות שונות במובן הפורמלי, שמבוססות על טכניקות שונות. יש ביניהן הבדלי תרבות וכל אחת מהן מבטאת גישה שונה לחיים, אבל "במהות הן אומרות אותו דבר. החוויה המוזיקלית היא אחת. כשנעים בין התחומים, זה כל כך שונה וכל כך דומה. בשלב מסוים, זה קרה כשגרתי בניו יורק, הבנתי שיש המון סצינות מוזיקליות ושאני לא רוצה לעשות בכל פעם משהו אחר, אלא לנגן משהו שמאגד את הדברים ושהוא, בכל עת, אני. גם המוזיקאים שאיתם אני עובד צריכים להרגיש בנוח. לא תלושים, ובכל זאת מאותגרים. למשל, כשכתבתי את הקונצ'רטו לפסנתר ש חשבתי המון על מה לכתוב כדי שחברי התזמורת ירגישו בבית, ועדיין, החומר המוזיקלי הביא דברים מהרבה עולמות שהם לא הבית שלהם. אני חושב שהנגנים נהנו, כי הם הרגישו שהם יכולים לעבוד וזה גם מרחיב אותם".

זאת נקודת המוצא שלו בכתיבה לכל הרכב מוזיקלי, הוא אומר. "אם אני כותב לנגן קנון או עוּד, ייתכן שהוא לא קורא תווים כמו נגן קלאסי. עם זאת, אני לא יכול לכתוב בתיווי מדויק את מה שהוא יודע לעשות ביכולות המופלאות שלו — להוסיף עיטור, קישוט או יסוד מוזיקלי חשוב ברגע הנכון. צריך למצוא את הדרך לסמן את הכוונות שלי וגם לתת חופש שיבטא את היכולות שאף מלחין לא יכול לכתוב באופן מדויק. נגן מוזיקה מזרחית או נגן ג'ז לא מרגיש נוח כשהכל כתוב. נגן מוזיקה קלאסית מרגיש לא נוח כשמבקשים ממנו לאלתר. עשיתי את זה כמה וכמה פעמים. בדרך כלל משתררת מבוכה ואחר כך, או שהם לא עושים כלום או שהם מתחילים לעשות דברים שטותיים ולא קשורים, כאילו המורה יצאה ויש עכשיו שיעור חופשי. למי שבא מהג'ז זה נורא מוזר, כי הרי זה הרגע שבו אתם מוזמנים לבטא את היכולות היצירתיות שלכם. אבל צריך ללמוד את השפות השונות כדי לעשות את הדבר המשותף, האחד, שהוא מוזיקה. המוזיקה בכל סוגה יוצרת חוויה אחת".

מינטוס. "בבית שמעו קלאסי, רוק, מזרחי, הכל"צילום: מגד גוזני

ידענות נגד יצירתיות

העולם הקלאסי מפגין לא אחת גישה פחות פתוחה. תפישה מקובלת היא שיש טווח מוגבל שבתוכו אינטרפרטציות ליצירה הן לגיטימיות. מעבר לטווח הזה, אנחנו מחוץ לתחום המותר. "אני לא יודע מי בדיוק מעניק את החותמת של 'מותר' ואיפה עובר הקו שבין, נאמר, אינטרפרטציה לעיבוד — ואם מדובר בעיבוד, האם זה משהו לא לגיטימי", מוסיף מינטוס. "נדמה לי שבתיאוריה אפשר למתוח כל מיני קווים, אבל בחיים הקו בין אינטרפרטציה לעיבוד, בין ז'אנר לז'אנר, בוודאי בין לגיטימי ללא לגיטימי, מאוד מטושטש.

"אני נוטה להחמיר עם עצמי; להימנע מנגינה של חומר שאני לא בקיא בו עד היסוד. אבל יש סתירה בין ידענות ליצירתיות. עבדתי עם מוזיקאים הודים. בהתחלה חששתי לנגן איתם, כי אני לא מכיר מוזיקה הודית בצורה מעמיקה. ייקח לי עשרות שנים להכיר אותה לעומק. אבל הבנתי שאני יכול להביא את מה ששלי, עם ההשפעות שאני מצליח לקלוט מהם. מלחיני הדור הראשון במוזיקה הישראלית היו אירופים. הם נתקלו כאן במוזיקה מזרחית ובנעימות תימניות שלא היו מוכרות להם לעומק, אבל השפיעו על היצירה שלהם, נכנסו אליה כמוטיב, אולי כקישוט, ויצרו משהו אופייני במוזיקה הישראלית. מה שאתה קולט, גם אם באופן לא הכי מעמיק, מספיק לפעמים כדי לשנות את היצירה שלך. כשמגיעים לבמה, לנגן, צריך אמנם להטמיע את כל רובדי הידע שיש לך, אבל גם לשכוח אותם וליצור משהו חדש לגמרי. אם שומעים בשעת ביצוע את התפרים של הידע שיש לך ואת התובנות הסגנוניות שאתה מביא, סימן שאתה לא נהנה ואז המאזין לא נהנה".

הקונצרט שביסודו קטעים של שופן הוא חלום ישן. "נדמה לי שזה נולד כשתירגלתי את האטיודים, במיוחד את הרביעי, בדו דיאז מינור, שהיה קשה כל כך. אני חוזר אליו אחרי מסעות ארוכים, בעולם ובעולמות שונים של מוזיקה. זה גדול ומרגש בשבילי, ואני מאמין שאפשר לא רק להיות בתוך הטווח ה'לגיטימי' של המוזיקה הקלאסית אלא גם לעשות הרבה דברים נוספים, ולעשות מוזיקה שנוגעת באנשים. בעיקר, צריך להיות אתה. אני מאמין שהקהל שישמע את העיבודים שעשינו לשופן ייהנה מהם".

אני תוהה אם אהבת הקהל היא הכוח שמפעיל אותו. "לא, אבל גם כן, במידה מסוימת. אני יוצר כי זה ישנו. כי זאת נתינה שקיימת בתוכי. כי זאת תקשורת שאני רוצה למסור. זה לא בשביל עצמי, זה נועד לאנשים. אבל אני לא יכול לכוון למה שאנשים יאהבו. זה לא יעבוד בכלל. אני יכול לנגן רק את מה שאני אוהב. אם אני לא אוהב את מה שאני מנגן, זה בוודאי לא יצליח. אם אני ממש אוהב את מה שאני עושה, אני מניח שזה ייגע בעוד אנשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ