המלצות קלאסיות: 5.12 עד 12.12

אמיר מנדל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הפסנתרן רונלד בראוטיגם. מנגן באלבום
הפסנתרן רונלד בראוטיגם. מנגן באלבוםצילום: Marco Borggreve
אמיר מנדל

בטהובן: הקונצ'רטי לפסנתר. רונלד בראוטיגם; אקדמיית קלן; מיכאל אלכסנדר וילנס / אלבום

זו ההקלטה השנייה של הקונצ'רטי לפסנתר מאת בטהובן בביצועו של רונלד בראוטיגם. בהקלטה הקודמת ניכרה השפעתה של האסכולה המודעת־היסטורית. המנצח היה אנדרו פארוט, מהבולטים במנצחים ה"היסטוריים־תקופתיים", התזמורת קטנה, והגישה קאמרית. הפעם, זהו ביצוע שמנוכגן גם בכלים תקופתיים. בראוטיגם ממשיך את שיתוף הפעולה המוצלח שלו עם תזמורת האקדמיה של קלן והמנצח מיכאל אלכסנדר וילנס, שאתם הקליט סדרה נהדרת של הקונצ'רטי מאת מוצרט. התוצאה מהנה, וכמו רבים מהביצועים ה"תקופתיים" המוצלחים, מציעה זווית מרעננת על הקונצ'רטי המוכרים כל כך. בראוטיגם מנגן בפסנתר פטישים, ותזמורת האקדמיה מציבה הרכבים קטנים לחלק התזמורתי של הקונצ'רטי. הביצועים שהם מפיקים מצטיינים בשקיפות יוצאת דופן ומאפשרים לעקוב אחרי כל קו מוזיקלי, כל קול, כל גוון. בתמורה לצליל הנוצץ ולעוצמה של ביצוע "מודרני", כמו ההקלטה החדשה והיפה של יאן לישצקי עם תזמורת האקדמיה של סנט מרטין, מקבלים דרמה אחרת, זו של הכלים התקופתיים המנגנים בכל כוחם ושל יחסי הקולות וההרמוניה שנחשפים בצורה חדה.

בראוטיגם משתמש בחיקוי לפסנתר של אנטון ולטר מ–1805 לשלושה הקונצ'רטי הראשונים, ובחיקוי לפסנתר של קונרד גראף מ–1819 לקונצ'רטי מס' 4 ו–5. הוא מאמין שההתפתחות המהירה של הפסנתר והמצלולים השונים של הכלים משפיעים על אמצעי הביטוי המתאימים ליצירות המוקדמות והמאוחרות יותר. ייתכן. אלה דקויות ששייכות יותר לעולמו של המבצע מאשר לחוויה של המאזין, וכמאזין, אני לא מתלהב מהצליל של הפסנתר המוקדם יותר, תואם הוולטר. עם זאת, יש קסם מיוחד בחיבור בין הפסנתרן, התזמורת והמנצח, קסם שלא קשור בהכרל ב"אותנטיות" של הביצוע, אלא בעיקר להבנה משותפת שמזכירה הרכב של מוזיקה קאמרית. האיזון בין הפסנתר לתזמורת, גם בהקלטה, מצוין, והסולן משתלב, לא משתלט.

האלבום מתחיל בקונצ'רטו מס' 1, למעשה הקונצ'רטו השני שבטהובן חיבר, ב–1795, אחרי שעבר לווינה. כמו בהרבה מיצירותיו המוקדמות של מוצרט, קל לשמוע שזו יצירת מעבר. היא כתובה במתכונת שהתוו היידן — המורה של בטהובן — ומוצרט, אבל דרך המבנים האלה מתפרצת אמירה אישית פראית יותר. קשה יותר לזהות את עוצמתה של האמירה הזאת בקונצ'רטו מס' 2, הראשון שבטהובן חיבר בפועל, ושנכתב כבר ב–1789–1790 בבון. הקונצ'רטו השלישי חובר בין 1796 ל–1803. בסוף התקופה הזו התחיל כבר חיבורה של הסימפוניה השלישית, ה"ארואיקה", וסגנונו של בטהובן נעשה חופשי, דרמטי ונועז הרבה יותר מבחינה הרמונית. הקונצ'רטו החמישי מציע שפע של ברק ודרמה, הרביעי, עומק, מתח וליריות אדירים. על אף הצליל הקאמרי, כל המאפיינים האלה מובלטים היטב בהקלטה זו של בראוטיגם עם אקדמיית קלן ומיכאל אלכסנדר וילנס.

בטהובן, סיבליוס: קונצ'רטי לכינור. כריסטיאן טצלף; התזמורת הסימפונית הגרמנית מברלין; רובין טיציאטי / אלבום

שני הקונצ'רטי מוקלטים הרבה מאוד, ונדרש משהו מיוחד כדי שאלבום ישתלב במרחב הצפוף בו בולטת במיוחד ההקלטה הנהדרת של איזבל פאוסט בניצוח קלאודיו אבאדו לבטהובן, ולצדה ההקלטות של פטרישה קופצ'ינסקאיה בניצוח פיליפ הרווגה ושל גדעון קרמר בניצוח ניקולאוס הרנונקור — או ההקלטה הישנה של יאשה חיפץ לסיבליוס, שמדהימה עד היום בביצוע ובאיכות הסאונד.

טצלף וטיציאטי מציעים צירוף של ברק עם עגמומיות ומסתורין, בשתי היצירות, השונות כל כך זו מזו. הקונצ'רטו של בטהובן נפתח בהלמות תוף עדינה, מרחפת, חייזרית במקצת. התזמורת נכמסת במתינות, ומוקלטת בצלילות מרשימה, והכינור ממשיך אחריה באיפוק מלנכולי מריר־מתוק. הקונצ'רטו של סיבליוס אפל ומעורר געגועים. הבלאנס בהקלטה נוטה לכיוון הכינור, וחבל. פרט לכך, אלבום מוצלח ונוגע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ