האם מוצרט היה מוצרט כבר בגיל חמש?

הם מעוררים התפעלות מכישרונם החריג ומיכולתם לבצע יצירות מסובכות ללא קושי, אך רובם לא יצליחו לממש את הפוטנציאל בבגרותם. מדוע כה מעטים מצליחים להתפתח מ"ילדי פלא" למוזיקאים בשלים?

עלמה דויטשר בגיל חמש, ב-2010. השוותה אפילו למוצרט
עלמה דויטשר בגיל חמש, ב-2010. השוותה אפילו למוצרטצילום: שרית עוזיאלי
אמיר מנדל
אמיר מנדל

רובנו לא מכירים את רוד לנגארד, ארנסט שלינג או ויליאם קרוץ'. גם מרגרט רוזארייאן האריס, יוקי נישימורה וג'וזף אלפידי הם לא שמות ששגורים בכל בית. כולם היו "ילדי פלא" בתחום ההלחנה או הביצוע במוזיקה, ממש כמו הכנר יאשה חפץ, המנצח והפסנתרן דניאל בארנבוים, והמלחינים פליקס מנדלסון או פרדריק שופן, אותם אנו זוכרים היטב.

בראש רשימת "ילדי הפלא" ניצב, כמובן, וולפגנג אמדאוס מוצרט. מוצרט, כך נדמה, הוא האחראי העיקרי להתפתחות המושג, התפיסה והפנטזיה של "ילד פלא". הוא חיבר מוזיקה עוד לפני שמלאו לו חמש, בילה את ילדותו במסעות הופעות כנגן מקלדת מחונן, מלחין ומאלתר. ככל שהתבגר, השתכללו יצירותיו והעמיקו, ובפחות מ–36 שנות חיים הוא הותיר אוצר מוזיקלי גדול ומפואר. בתולדות המוזיקה הוא מסומן, על פי הקונצנזוס, כאחד המלחינים הגדולים ביותר.

ציור של מוצרט בילדותו. בראש רשימת "ילדי הפלא"צילום: Mozarteum, Salzburg

מאז, נראה שעולם המוזיקה מטפח כמיהה להתגלות של מוצרט חדש. יש ילדים ברוכי כישרונות, ויש תחומים שבהם תמיד מתבלטים "ילדי פלא" — מתמטיקה, שחמט, כתיבה, ספורט — אבל במוזיקה נדמה שההתרגשות סביב הכישרון המוקדם גובלת באובססיה. אף על פי שלא כל כישרון מוקדם מבטיח התפתחות מוזיקלית יוצאת דופן. הרשימה שמנינו בפתיחה היא של "ילדי פלא" שהיו למוזיקאים, והשיגו הישגים בתחום זה, אבל לא תפסו מקום מרכזי בהיסטוריה. יש גם כאלה שהציגו כישרון בולט בילדותם ונותרו בשולי העשייה המוזיקלית, או שנטשו אותה לגמרי. זו תופעה מוכרת בתרבות המוזיקה הקלאסית: רטט ההתרגשות שמעוררת הופעתו של ילד עם יכולות גבוהות, רטט שנובע מעצם היכולת החריגה וגם מהתקווה – שתתבדה לעיתים קרובות – שהפוטנציאל יצמיח נס מוצרט חדש.

ככל תופעה שמערבת כישרון, מוטיבציה ולמידה, "ילד הפלא" המוזיקלי הוא תולדה של כישרון טבעי — גנטיקה — ושל השפעות סביבתיות. נוכח ההבנה המוגבלת של פעילות המוח, כך גם הבנתנו את הכישרון הטבעי מוגבלת. יש במוח המוזיקלי, כנראה, ריבוי תאים ובעיקר קשרים וחיבורים, שבונים יכולת לקלוט ולשחזר את תנועת הצליל בזמן, היחסים בין צלילים, ואת אופיים של השינויים שמתרחשים במבנים האלה. יש בוודאי רגישות מיוחדת שיוצרת הנאה מן החוויה החושית. לצד המשיכה הבסיסית, קיימת, כנראה, יכולת לממש חלק גדול יותר מהיכולת והפוטנציאל של המוח. "ילדי הפלא" מפעילים, ככל הנראה, חלק גדול יותר מן המוח ממה שעושים רוב האנשים. סברה מקובלת היא שהם מפעילים באופן נמרץ גם את הצרבלום (המוח הקטן). זה חלק של המוח שנמצא באזור העורף, ואחראי, בין היתר, על תיאום מוטורי ושיווי משקל. הוא פעיל יותר אצל ילדים עם כישרון מוזיקלי חריג, ונראה שהוא מאפשר למידה רב־ממדית, כלומר תפיסה מהירה של מספר שלבי פעולה, בו־זמנית.

סביבה לוחצת

השפעת הסביבה מתקיימת במישורים שונים. ילד שפוגש פסנתר, ובעיקר ילד שגדל בבית עם פסנתר, יגלה מהר מאוד את יכולתו להפיק צלילים וליהנות מהם. הורים שמעודדים שיעורי מוזיקה, יקדמו, בדרך כלל, את הכישרון הטבעי, יותר מהורים שמתעלמים ממנו או שתומכים בכיוונים אחרים. סביבה שיש בה מוזיקה מעודדת את התפתחות הכישרון והידע של הילד. המוזיקאי והמחנך, חתן פרס ישראל למוזיקה, פרופ' אריה ורדי, העיר שאפילו סביב כישרונו של מוצרט היתה תעשייה שקידמה אותו. אביו המוזיקאי דאג להכשרה שיטתית. בהמשך, הוא דאג לפרסום נרחב ואירגן לבנו בן השש מסעות קונצרטים באירופה.

"תעשיית מוצרט" היתה כנראה המודל שהניע את אביו של לודוויג ואן בטהובן, יוהן, לנסות ולגרור גם את בנו למסע קונצרטים שישווק אותו כ"ילד פלא" ויתרום לפרנסת המשפחה. יוהן, נגן בחצר הנסיך הבוחר של קלן, לא היה מאורגן דיו כדי להתמיד בארגון הקונצרטים, וכך ניצל בטהובן מסבב קונצרטים עם אב אלכוהוליסט שהיכה אותו והכריח אותו להתאמן בחדרו ימים שלמים. כל אלה לא עצרו את בטהובן מלעסוק במוזיקה, ולהיות אחד האנשים המרכזיים בתולדותיה. החיבור הטבעי, הגנטי, שלו אל המוזיקה, ועוצמת הכישרון והאמירה שלו, היו חזקים מכדי שהשפעת הסביבה תשנה אותם.

את הכיוון והעוצמה של ההשפעה הסביבתית קשה לצפות, ואפילו לפרש בדיעבד. דניאל בארנבוים סבור שהיה בר מזל בכך שעלה על במה כפסנתרן לפני גיל שמונה, ושניגן כבר בילדותו את הסונטות של בטהובן לפסנתר — יצירות שעל פי המקובל דורשות בגרות מן המבצע. בארנבוים מרגיש שההתבגרות שלו התרחשה עם המוזיקה ובתוכה, ובשל כך זכה להתפתחות רגשית ואינטלקטואלית עשירה יותר. מבחן התוצאה, במקרה של בארנבוים, משכנע מאוד, אבל לא כל ילד ניחן בנתוני הפתיחה שלו, או ביצירתיות האינסופית של בטהובן. יש כאלה שמצוידים בכלי ביטוי, בכישרון וביכולת הטכנית, אך ככל שהם מתבגרים, מתגלה שאין להם אמירה אמנותית משמעותית. לעתים, הסביבה הלוחצת פוגעת באמירה זו. עומס הציפיות, החשיפה המוקדמת ולחץ האימונים, שוחקים את הנאתו של "ילד הפלא" מהמוזיקה, ואיתה את המוטיבציה ואף את היכולת.

דוגמה הפוכה ומעניינת נמצאת בסיפורו של המנצח והפסנתרן להב שני, המנהל המוזיקלי של תזמורת רוטרדם, והמנהל המוזיקלי הבא של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. שני היה ילד עם יכולות מוזיקליות נדירות. מוזיקאים ישראלים זוכרים היטב שכישרונו הדהים אותם. עם זאת, הוא לא נמנה עם קטגוריית "ילדי הפלא". הוא לא נסע בעולם כסולן. למד בארץ, בתלמה ילין, ושירת בצבא. אחר כך נסע ללמוד ולחיות בברלין, והכישרון צף במלוא הדרו, כשקריירת הניצוח שלו זינקה, בשנות ה–20 המוקדמות שלו. כיום הוא מדבר בהכרת תודה על תמיכתם הרגועה, הלא לוחצת, של הוריו, כגורם משמעותי בהצלחתו. היתה לו סביבה שעזרה לו לשמור על איזון וגם על ההנאה ממוזיקה.

להב שני מנצח על חברי הפילהרמונית. ילד עם יכולות מוזיקליות נדירותצילום: פיטר אברטס

ההגנה שסיפקו הוריו ומוריו של שני אינה מובנת מאליה בעולם שבו נדמה כי "ילדי הפלא" מתרבים. בעיקר מדובר במבצעים צעירים שמתגברים על קשיים טכניים גדולים, ומבצעים יצירות מסובכות, לכאורה ללא קושי. המספר הגדל של "ילדי פלא" הוא לא שלב באבולוציה, אלא תוצאה של תהליכים חברתיים: גלובליזציה, עלייה ברמת החיים וההשכלה במזרח אסיה, בעיקר בסין, ועלייה חדה בהתעניינות במוזיקה קלאסית מערבית בארצות אלה. בעבר, כל "ילדי הפלא" באו מאירופה או מאמריקה, וכעת יש חינוך מוזיקלי נרחב באסיה. התוצאה: הרבה יותר ילדים מבצעים, וכתוצאה סטטיסטית פשוטה, הרבה יותר כישרונות יוצאי דופן.

אמירה מועטה

כמבקר, אני נשאל לא אחת אם בכוונתי לבוא להאזין לנגינתם של "ילדי פלא". תשובתי, שאין לי עניין בכך, מעוררת לרוב הפתעה. הרי מדובר בפלא. השאלה, איזה מין פלא זה. זה חריג? בוודאי. מרשים? כמובן. זה מעשיר מבחינה מוזיקלית? בדרך כלל לא. מה ששומעים אצל ילד הוא פוטנציאל. מכלול של כלים — תפיסתיים, מוטוריים, יכולות ביטוי — שניתן להשתמש בהם לאמירה מוזיקלית משמעותית. האם יש לו או לה אמירה מוזיקלית משמעותית? את זה ניתן לדעת בגיל ההתבגרות, ובעיקר אחריו. ילד בגיל שלפני ההתבגרות יכול לפתח כלים נפלאים, אינטלקטואליים, טכניים ותבניתיים להבנת המדיום — אבל התשוקה והרגשות שמעצבים אמירה אישית פשוט עוד לא שם. גם ארתור רובינשטיין חשב כך. כשנתן את הסכמתו לתחרות פסנתרנים על שמו בישראל, קבע שהגיל המינימלי של המשתתפים יהיה 18. "בלי ילדי פלא", אמר.

המצב דומה, לדעתי, כשמדובר ב"ילדי פלא" מלחינים. למי שמבקש לחלוק על כך, בטענה שמוצרט היה מוצרט כבר בגיל חמש, אני מציע לעצור שנייה. ביצירות הילדות של מוצרט ניתן להבחין בתובנה מוזיקלית עצומה, בשליטה מרהיבה בכלים המוזיקליים, בהבנה מעמיקה להפליא של השפה. אכן, לא מפתיע שהילד המסוים הזה נהפך למלחין ענק. עם זאת, האמירה האמנותית המוצרטית, העמוקה והייחודית, הצירוף הקסום של מנגינות פשוטות שמתחת לפני השטח שלהן מבעבעים מעמקים סוערים — מתחילים להופיע בשנות העשרה שלו. בשלב הזה, אגב, הוא איבד חלק מהפופולריות שלו אצל חלק מבני תקופתו. ייתכן שכל הפוטנציאל היה שם כבר אצל מוצרט הילד, אבל אי אפשר לזהות אותו בוודאות לפני שהאנרגיות של המתבגר יוצאות לדרך.

כישרון יוצא דופן וכתיבה נפלאה מוצאים גם ביצירות הנעורים של מנדלסון ושל שופן, אף הם מלחינים שהתחילו בילדות. למעשה, היצירה היפה ביותר שאני מכיר מאת מלחין ילד היא הפולונז בסול דיאז מינור, מס' 14, שחיבר פרדריק שופן בגיל 12.

לחשוב פעמיים

התקשורת מרבה לעסוק בשנים האחרונות בעלמה דויטשר, "ילדת פלא" מאנגליה. דויטשר, בת 13, בתם של פרופסור לספרות בריטית ובלשן ישראלי, מנגנת בפסנתר וכינור והיא בעיקר מלחינה פעילה. היא כותבת מוזיקה מגיל צעיר, וההשוואות הבלתי נמנעות למוצרט כבר הופיעו בשפע — לא ברור אם בגלל הכמיהה למשיח חדש, או סתם ההרגל לחזור לקלישאות מוכרות.

לדויטשר יש, ללא ספק, יכולות מוזיקליות נדירות; כלים יוצאי דופן שניתן להיעזר בהם לטובת ביטוי נעלה במוזיקה. האם יש לה מה לומר, שהוא נעלה? עדיין לא ידוע. יש כמובן סיכוי כזה, הרי המוח שלה קולט את שפת המוזיקה בקלות ובצורה מעמיקה. עם זאת, כדי להפוך את המוזיקה מפוטנציאל לעשייה של ממש, צריך לצלוח את גיל ההתבגרות, שכולל תהליכים הורמונליים, רגשיים ונוירולוגיים מורכבים. צריך למצוא את הדרך והאמירה האמנותית, האישית והייחודית. וצריך גם להחליט, בשלב בו אדם כבר בוחר, יש לקוות, את דרכו בחיים באופן עצמאי — אם אלה הדרך, אורח החיים, הייעוד וההגשמה העצמית שמתאימים לך.

המרחק בין "ילד הפלא" למוזיקאי הבשל, בעל האמירה האישית, הוא גדול. רבים יצלחו אותו, כי המוזיקה היא חלק עצום מהווייתם ומהתשוקות שלהם. אחרים ייעצרו, אם מפני שיגלו שיש להם כלי ביטוי, אבל אין להם מה לומר, או מפני שיחליטו שאינם מוכנים לשלם את המחיר שגובה אורח החיים של מוזיקאי.

צריך, כמובן, לטפח ילדים בעלי כישרון מוזיקלי. מעבר לכל הטוב שהמוזיקה מביאה לעולם, לימודי המוזיקה מפתחים עוד כישורים גבוהים רבים אחרים של המוח. אבל אולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שמציבים ילד בקדמת הבמה או בחזית התקשורת. האם זה חיוני לילד? משרת את צרכיו ואת כישרונו? האם ייתכן שמוטב לכישרון להתפתח בחממה עד שיבשיל ולהיחשף כשהוא כבר בבעלותו של אדם בוגר וחזק שיודע שיש לו מה לומר ושהוא רוצה לומר זאת? יש להניח שבמציאות, כמו בקרקס, שבו אנחנו צופים בלוליינות וכוססים ציפורניים בחשש, האם מישהו יתרסק או לא, גם "ילדי הפלא" ימשיכו למשוך קהל, לא בהכרח בזכות הריגוש המוזיקלי שהם מציעים.

תגובות