שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רב־קוליות מרוממת

חגי חיטרון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגי חיטרון

מה הכי חשוב בהערכת ביצוע יצירה של באך? לדעתי לפחות, מידת ההצלחה להבליט את הפוליפוניה, את הרב־קוליות, היא החשובה. מבחינה זו, הקונצרט שבו נשמעה המיסה הגדולה של באך, שלשום בתל אביב, היה אירוע מרומם. התודה מגיעה קודם כל למנצח אבנר בירון ולמקהלת "האנסמבל הקולי הישראלי" בהדרכת יובל בן־עוזר. הקטעים הפוגאליים בפרקי המקהלה הצטלצלו ברורים, גם מבחינת הבלטת המהלכים בקולות השונים, גם מבחינת הזמרה המקצועית האתלטית של מהלכים מאתגרים — בעיקר זה היה כך בפרקי המקהלה בחלק השני של היצירה, לאחר ההפסקה. "מאסה ווקאלית", פורטה "מרים תקרות", התבררו — ולא לראשונה — כערכים שאמורים לקנות את לבו של קהל מתוחכם פחות. אין בכך כדי לומר שהעובדה שהאנסמבל הקולי מנה 28 זמרים בלבד היתה כרוכה באיזשהו מחיר, מבחינת האפקט המיידי. נהפוך הוא; גם הקטעים המבריקים, האקסטרוברטיים, כגון ב"גלוריה", התממשו בכל רושמם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ