האופרה "האדונית והרוכל" ו"שיץ": הנדלזלץ התפעל, נעם בן זאב ממש לא

השירה והמשחק היו נהדרים, אבל הסגנון האופראי הרומנטי שמבטל כל קשר בין המילים לצלילים ביטל גם את ההבדל בין "שיץ" ל"האדונית והרוכל". חנוך לוין היה רק עלה תאנה לכאילו־מחאה

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

כשירד המסך בתום ההצגה הכפולה של שתי אופרות ישראליות בביצוע הבכורה שלהן, התגנבה לראש מחשבה מייאשת: מה היה קורה אילו חמד לו מישהו לצון מאחורי הקלעים, והחליט להחליף את דפי התווים של שירת הסולו — מה שקראו פעם "אריות" — בין סולני "האדונית והרוכל" של חיים פרמונט לבין "שיץ" של יוני רכטר? הלא ממילא התפאורה היתה אותה תפאורה בשתי האופרות, למרות שעלילת הראשונה מתרחשת ביער אירופאי קודר ואפל והשנייה בדירה זעיר־בורגנית בדרום תל אביב — שגם היא נראתה משום מה כאותו יער קודר ואפל עם עשן־ערפל מוזרם ברקע. וממילא הבימוי היה אותו בימוי, ושלושת השחקנים האילמים באופרה הראשונה, שלמרות אילמותם עוררו רעש בימתי בלתי פוסק ובלתי נסבל, השתתפו באותה רוח גם בשנייה: האם מישהו היה שם לב להחלפה הזדונית במוזיקה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ