חגי חיטרון
חגי חיטרון

בהאזנה לקונצרט שכולו טלמן, באולם החדש של היכל התרבות בתל אביב (אולם "צוקר" התת קרקעי), התאמצתי לאמץ את עצתו־הנחייתו של המוזיקולוג יונתן בר־יושפט. להאזין לטלמן בלי הטיה, בלי השוואה לבאך, בן דורו (בימיהם, באך הוערך פחות מטלמן).

מה מעוות בהשוואה כזאת? הסתמכות על משפט ההיסטוריה. כפרשנות לדברי בר־יושפט ובמונחי מורשת: טלמן נשכח, באך פרח. לכן השוואה לבאך היא משחק מכור. רובנו, כמאזינים, "גדלנו" על המוזיקה של באך, איננו מוכשרים להשוואה הוגנת בינו ובין טלמן. אלמנטים טיפוסיים במוזיקה של באך, אחד המושווים, ה"נשפטים", מובנים בתודעתנו כקריטריונים למוזיקה נעלה. הנשפט הוא שופט.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ