"הפתיעוּני", ביקש הקהל בלבו. והופתע

מנין לי שהקהל שנכח בקונצרט של חג המוזיקה הישראלית בא לפגוש הפתעות? המסקנה הזאת מושגת במהלך המפוקפק הבא: הח"מ בא לפגוש הפתעות; שכנתו באולם, מורה ותיקה למוזיקה, שוחרת קונצרטים מושבעת, בעלת טעם שמרני למדי (שמה שמור בלבו) אמרה לו שהיא באה לפגוש הפתעות; מכאן: רוב הקהל בא לפגוש הפתעות.

והפתעות אכן היו, במוזיקה ולצד המוזיקה. למשל: מי פילל שהמנצח יובל צורן, בעיצומה של יצירה שהיא עצמה התגלתה כמטר הפתעות (מוזיקליות), יזוז פתאום קצת הצדה, בנחת, ויראה את גמישותו בשתיים שלוש תנוחות יוגה אלמנטריות, קצרות, בעוד הנגנים (חברי "מיתר") ממשיכים לנגן?